danabenharush
New member
הייתי רוצה
הייתי רוצה לפגוש אנשים חדשים ולהיות הרבה יותר פתוחה מההתחלה, הייתי רוצה להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, הייתי רוצה להרגיש שאוהבים אותי ומוכנים לעשות בשבילי הכל, לבוא לקראתי ולהבין אותי, הייתי רוצה שתהיה לי היכולת לדבר על כל מה שאני מרגישה בלי שמשהו יעצור אותי, לא לפחד מדברים חדשים, להיפך, לחוות דברים ולהבין שחיים רק פעם אחת ושכל אדם בעולם הוא אדם בדיוק כמוני ואין לי מה להרגיש נחותה מהשאר.
הייתי רוצה להרגיש שאני מנצלת את החיים כמו שצריך, לא להרגיש כל פעם את אותה תחושת הפספוס, שיכולתי לעשות משהו ולא עשיתי כי___!!, למה לא?!?! מה עוצר אותי כל הזמן מלעשות את הדברים שהייתי רוצה?
הייתי רוצה להפסיק לחפש תירוצים כדי לא לעשות דברים שאני מפחדת להתמודד איתם.
הייתי רוצה לבלות בחברת אנשים שאני אוהבת ולא להרגיש משעממת ותקועה,
הייתי רוצה להרגיש שהקשר שיש לי הוא עם החבר הכי טוב שלי, עם הבן אדם היחיד אולי בעולם הזה שמסוגל להבין אותי, ושאולי איתו אני כל, אבל כל מה שהייתי רוצה - אבל אני לא.
משהו בי כל הזמן אומר לי, מה זה אומר? צורח לי!! שאני פחות טובה מהשאר, שלא מגיע לי כמו שמגיע לכולם, שעד שאני לא אשתחרר ויגרום לאנשים שלידי להרגיש בנוח איתי אין לי שום זכות להרגיש בנוח עם עצמי, אבל בעצם איך אני ארגיש בנוח עם עצמי אם אני מרגישה שלכל מי שלידי לא נוח איתי?!
הייתי רוצה להפסיק לחשוב כל הזמן על אחרים והתחיל לחשוב קצת על עצמי, ולחשוב דברים טובים, ולא את כל הרע הזה שלא יוצא לי מהראש, וגורם לי לתסכול מטורף עם עצמי, ומשפיע על הקשר שלי עם אנשים.
אני מרגישה שהכנסתי את עצמי לתוך בור שאי אפשר לצאת ממנו, בור ענקי וחשוך, ואני רואה למעלה אור מבצבץ אבל לא מוצאת שום דרך להגיע אליו, אני רואה את כל האנשים שעוברים שם למעלה, את הצללים שלהם, אני רואה אותם, אך הם לא רואים אותי. אני מנסה לצעוק, לצרוח, משהו, שמישהו רק ישים לב שאני שם, שמישהו ישים לב לכך שאני כל כך זקוקה לו.
אז אני נמצאת בתוך הבור, והכל כל כך חשוך, וכל הצעקות לא עוזרות, אני לא רואה שום דרך אחרת חוץ מלהמשיך לחיות בחושך, באומללות, בתחושת הפספוס הזאת של מה היה קורה אם מישהו, רק מישהו אחד היה שם לב ומוציא אותי משם.
אבל כרגע המישהו הזה לא קיים, והכי קל לי בעולם להאשים את אותם האנשים שעוברים ולא שמים לב לצעקות שלי, להגיד שהם לא מסתכלים עליי, שהם לא שמים לב, אבל האמת היא שהבן אדם היחיד שאשם, שהביא אותי לתחתית, לבור הענקי הזה, הוא אני.
ואולי הבן אדם היחידי שיכול להוציא אותי מהבור הזה הוא הבן אדם שהכניס אותי לשם.
אז הפסקתי לצעוק והתחלתי לטפס
הייתי רוצה לפגוש אנשים חדשים ולהיות הרבה יותר פתוחה מההתחלה, הייתי רוצה להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, הייתי רוצה להרגיש שאוהבים אותי ומוכנים לעשות בשבילי הכל, לבוא לקראתי ולהבין אותי, הייתי רוצה שתהיה לי היכולת לדבר על כל מה שאני מרגישה בלי שמשהו יעצור אותי, לא לפחד מדברים חדשים, להיפך, לחוות דברים ולהבין שחיים רק פעם אחת ושכל אדם בעולם הוא אדם בדיוק כמוני ואין לי מה להרגיש נחותה מהשאר.
הייתי רוצה להרגיש שאני מנצלת את החיים כמו שצריך, לא להרגיש כל פעם את אותה תחושת הפספוס, שיכולתי לעשות משהו ולא עשיתי כי___!!, למה לא?!?! מה עוצר אותי כל הזמן מלעשות את הדברים שהייתי רוצה?
הייתי רוצה להפסיק לחפש תירוצים כדי לא לעשות דברים שאני מפחדת להתמודד איתם.
הייתי רוצה לבלות בחברת אנשים שאני אוהבת ולא להרגיש משעממת ותקועה,
הייתי רוצה להרגיש שהקשר שיש לי הוא עם החבר הכי טוב שלי, עם הבן אדם היחיד אולי בעולם הזה שמסוגל להבין אותי, ושאולי איתו אני כל, אבל כל מה שהייתי רוצה - אבל אני לא.
משהו בי כל הזמן אומר לי, מה זה אומר? צורח לי!! שאני פחות טובה מהשאר, שלא מגיע לי כמו שמגיע לכולם, שעד שאני לא אשתחרר ויגרום לאנשים שלידי להרגיש בנוח איתי אין לי שום זכות להרגיש בנוח עם עצמי, אבל בעצם איך אני ארגיש בנוח עם עצמי אם אני מרגישה שלכל מי שלידי לא נוח איתי?!
הייתי רוצה להפסיק לחשוב כל הזמן על אחרים והתחיל לחשוב קצת על עצמי, ולחשוב דברים טובים, ולא את כל הרע הזה שלא יוצא לי מהראש, וגורם לי לתסכול מטורף עם עצמי, ומשפיע על הקשר שלי עם אנשים.
אני מרגישה שהכנסתי את עצמי לתוך בור שאי אפשר לצאת ממנו, בור ענקי וחשוך, ואני רואה למעלה אור מבצבץ אבל לא מוצאת שום דרך להגיע אליו, אני רואה את כל האנשים שעוברים שם למעלה, את הצללים שלהם, אני רואה אותם, אך הם לא רואים אותי. אני מנסה לצעוק, לצרוח, משהו, שמישהו רק ישים לב שאני שם, שמישהו ישים לב לכך שאני כל כך זקוקה לו.
אז אני נמצאת בתוך הבור, והכל כל כך חשוך, וכל הצעקות לא עוזרות, אני לא רואה שום דרך אחרת חוץ מלהמשיך לחיות בחושך, באומללות, בתחושת הפספוס הזאת של מה היה קורה אם מישהו, רק מישהו אחד היה שם לב ומוציא אותי משם.
אבל כרגע המישהו הזה לא קיים, והכי קל לי בעולם להאשים את אותם האנשים שעוברים ולא שמים לב לצעקות שלי, להגיד שהם לא מסתכלים עליי, שהם לא שמים לב, אבל האמת היא שהבן אדם היחיד שאשם, שהביא אותי לתחתית, לבור הענקי הזה, הוא אני.
ואולי הבן אדם היחידי שיכול להוציא אותי מהבור הזה הוא הבן אדם שהכניס אותי לשם.
אז הפסקתי לצעוק והתחלתי לטפס
