הייתי בזוויעהל

הייתי בזוויעהל

מהלכת לאיטי בין סמטאותיה הסבוכות של העיירה ההסטורית, מלקטת שברי זרדים מצידי הדרך, שגלגלי כרכרות כבשוה בנסיעתן האיטית. תמיד חשבתי שזוויעהל זה מקום אקזוטי למדי, אפילו בלי שטרחתי להכיר את הרבי או את שלל חסידיו. יתכן שזו הסיבה לכך שהופעתי בה פתאום ללא כל סיבה הגיונית. ואז מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לחלון ראווה מואר של מזללה חרדית קלאסית, ופתאום הבנתי שאינני יכולה לכוון את פעמי לתוכה מכיון שאני עוטה גופיה ועלולה לסכן את פיוזיו של הציבור. בקטע הבא אני רצה ומועדת, אחוזת פאניקה, חיוורת ומזיעה, ואבי רץ אחרי ומיידה בי כדורי פלאפל. יש מדרגות רבות מסביב, ברור לי שאוכל לבלבל אותו בקלות, אני מנסה למצוא את דרכי לכוון אחד מהגרמים. טאח! כדור פלאפל ניתז על ערפי, טאח! טאח! כתפי הימנית מתמלאת בשמן וצדודיתי בחומוס מטוגן. אבא! אני זועקת, ובתזמון מושלם אחד הכדורים מוצא את דרכו היישר לפי הפעור. אני בועטת בשמיכות, נחנקת, משתעלת, מכייחת ומזילה ריר בערבוביה. המנורה שלצידי הופכת אט אט ליישות פלסטיק ברורה, הקיר למחסום חיוור, לבן ולא דרמטי. זה החדר המוכר, אמצע הלילה, ואני מתהפכת קשות על משכבי כי לא קראתי קריאת שמע.
 
למעלה