הייתי אמא לביאה. (ט)

[שישמים אחרים]

הייתי אמא לביאה. (ט)

וכשגורת החתולים שלי, הקטנטונת, היפה, כל כך יפה, גססה בחדר הטיפולים של הווטרינר - כשהוא יצא להגיד את "עשינו את כל מה שיכולנו" המוכר - אמרתי לו שנדבר אחר כך, עכשיו אני מלטפת אותה. נכנסתי לחדר והיא שכבה על השולחן הקר. אמרתי לאסיסטנט להפסיק להנשים אותה ושיוציא את הצינור (וכאב לו הלב לוותר, למרות שכולנו כבר ידענו. הוא לא הוציא את הצינור). הזזתי את הידיים שלו וליטפתי אותה, קרה מבדרך כלל, יודעת שהדופק של הקטנטונת, שהיתה בטוחה שהיא יונקת לי מתנוכי האזניים, מפסיק ממש עכשיו. הייתי אמא לביאה ולא מנותקת בכלל וליטפתי אותה (אני לא זוכרת אם אמרתי להם לצאת או שהם הבינו לבד. הייתי מאוד ברורה) ובכיתי בפעימה האחרונה של הלב הקטן וגם אחריה. כשיצאתי הייתי, עדיין, אמא לביאה - הקשבתי לכל מילה של הווטרינר, סגרתי את הדברים בצורה מסודרת, הסברתי על הטיפול שקיבלה בבית (שהיה אוהב ומיטיב). הייתי אמא לביאה גם כשראיתי אותה נושמת את הנשימה האחרונה ופילסתי את דרכי בין המטופלים שאינם גוססים בידיעה שאני, שמבועתת מלהפריע - אני הולכת לשלוף את הווטרינר הקרוב ביותר מתוך לא חשוב מה הוא עושה עכשיו. והשתמשתי בטון תקיף. הקשיבו לי.

הייתי אמא לביאה כך שהקטנטונת מתה לי בידיים, ולא הייתי רוצה אחרת, כי היא ידעה שהיא אהובה עד הרגע האחרון. אבל אז דיברתי על זה בטיפול וכשהוא נגמר היא שאלה אותי מה אני הולכת לעשות ועניתי שאני הולכת להתפר, כי אני עצובה - ולא הייתי לביאה (או אמא). הייתי עצובה ונתפרתי ועכשיו אני עצובה ובקרוב (היום או מחר או בשבוע הבא או בזה שאחריו) אתפר עוד כי כבר לא אכפת לי

 

[שישמים אחרים]

ת' היפה.

 

[lital172]

אני לא רוצה

שתזיקי לעצמך. שתתפרי שוב שוב. היית אמא לביאה ומדהימה ושמרת עליה וטיפלת בה. וידעת גם להיפרד, אבל לתת לה את כל האהבה שבליבך.
ונכון שזה עצוב וקורע מבפנים. שהיא כל כך עשתה לך טוב ועכשיו נשאר חלל ריק וכואב. אבל לא יעזור ובטח שלא ירגיע את הגעגוע אם תפצעי את עצמך.
להפך. את פצועה עכשיו גם בפנים וגם בחוץ וזה בטח לא מקל על המצב.
מותר לך לבכות ולהיות עצובה. תנסי להתמודד בדרכים בריאות מבטיחה לך שזה אפשרי.
ונושמים אחר כך. עם כל הכאב. מדברת מהניסיון הכואב שלי של השנה האחרונה...

חיבוק גדול ואוהב לך.

 

[שישמים אחרים]

אוי. (ט)

כמה פתטי יהיה לכתוב שאני מנסה להקיף את עצמי באנשים כדי להתמודד אבל זה מאוד לא מצליח לי? חוץ מזה אני לא יודעת איך. אני מנסה.
מצטערת על הכאב של השנה האחרונה. חיבוק בחזרה.

 

[שישמים אחרים]

בסוף זה לא טריגר, מחקתי את המשפט הבעייתי.

 

[levshavur]

שישמים

שלום לך,
אני כול כך מבינה את הכאב שלך! הייתי במקום הזה...

כשהייתי בכת, הייתה לי חתולה, שאמנם הייתה של ה'תלמידים' אבל הפכה להיות ה'בייבי' שלי, ונצמדה אליי. היא נתנה לי עידוד ושמחה במקום שלא קיבלתי אותם מבני אדם (אפילו האקס, עם כול כמה שהוא ניסה להיות שם בשבילי, היה 'שבוי' בכת, ולא באמת יכל לעזור לי) החתולה הזאת חלתה בסרטן, ולא היה אפשר לעשות כלום בשביל לרפא אותה. אני לא אשכח את השבת האחרונה, שישבתי לידה, ליד התנור, והיא כבר כמעט ולא יכלה בכלל לזוז, וישבתי ובמהלך כול השבת פשוט ליטפתי והרעפתי עליה אהבה, וידעתי שעוד מעט ולא אראה אותה...וביום ראשון בבוקר ה'תלמידים' סיפרו לי שהיא כבר איננה, שהם, יחד עם האקס, היו לידה והתפללו בשבילה עד הרגע האחרון. אני לא יודעת אם יש או אין כוח
לתפילות שבאות מהלב, אבל אני יודעת שהיא הייתה אהובה על ידיי כולנו, עד הרגע האחרון. כן היא הייתה מיוחדת, כמו שכול חיה היא בדרכה מיוחדת.
כיום יש לי שתי חתולות, בנות 11, והן באמת ה'בייבי' שלי, כי אחת אימצתי בגיל שבועיים והייתי עבורה 'אמא' ונתתי לה תחליף חלב אם לחתולים, וניקיתי את כול השמיכות שעטפתי אותה בהן...ואת השנייה אימצתי בגיל חודש וחצי, גם כן קטנה...ואני יודעת שיבוא יום וגם מהן אצטרך להיפרד. זה כואב לחשוב על זה, אבל אלו הם החיים, יש לידה ויש מוות...החיים לא יכולים להיעצר.
גם פגיעה עצמית היא סוג של 'לעצור את החיים'...זה שתפגעי בעצמך, זה לא ישיב אותה לחיים...את עשית את הכי טוב שיכולת, את היית אמא לביאה...את היית אתה בזמן הכי קשה של החיים שלה...וזה משמעותי.
כשאמא ז"ל נפטרה לפני כמעט שנתיים (בפברואר) לא הייתי לידה ברגעים האחרונים. 'פספסתי' אותה אולי בשתי דקות, אז אפילו לא הייתה לי אפשרות להיפרד כראוי...

נתתי לעצמי זמן לכאוב, לא בצורה הרסנית, בצורה שקטה...ואחר כך אספתי את עצמי, אפשרתי לעצמי לצייר, לתת את המקום לכאב. אחר כך יכולתי לחזור למסלול החיים הרגיל. אני לא יכולה להחזיר לחיים את אמא שלי, אבל אני יודעת שהיא הייתה שמחה לדעת שכיום אני בריאה ויש לי חיים מאושרים...
כרגע המשימה שלך היא לתת ביטוי לכאב, לא לברוח מהרגש בצורה של פגיעה עצמית, כי זה במקום לגעת ברגש הכואב, גורמים לגוף לכאוב, אבל זה לא באמת 'מעלים' את הכאב הנפשי, כן זה 'מעלים' אותו באופן רגעי 'משתיק 'אותו לכאורה, אבל בכנות, לכמה זמן?
אני שמתי לב שהדפוס הזה של לברוח לפגיעה עצמית, לגרום לכך שמישהו יתפור אותך פיזית כול פעם שאת במצוקה, זה דפוס שחוזר. אבל תנסי להבין, הוא לא באמת מקהה את הכאב, הכאב עדיין שם....הטיפול הוא מקום לפרוק בו כאב, ויש את ער"ן וסה"ר ומרכז הסיוע... ויש אותנו פה...את גם תמיד מוזמנת ליצור קשר בפרטי...
אני למדתי שבמקום לפגוע, אפשר לבקש עזרה...במקרה הזה, זה כמו עם גרניום, לשתיכן יש בעיה לבקש עזרה בהתמודדות עם רגשות. נכון, רגש הוא מציף, ורגש הוא כואב, אבל אפשר לחיות אתו ולשרוד אותו, ואפילו לנצח ולהיות מאושרת...כן יכולים להיות לך חיים מאושרים...

וכשתרגישי בשלה לכך, תאמצי לך גורה קטנה, ושוב תהיי 'אמא לביאה' ושוב יהיה לך מישהו קטן שזקוק לך.... אני רוצה להגיד לך שהחתולות שלי הרגישו, וכשהייתי בדיכאון הן לא זזו ממני, הן נצמדו...וכשעשיתי בפעם הראשונה פגיעה עצמית אחת מהן, עם הרגליים הקטנות שלה הכתה בכעס על היד שלי וייללה, כאילו אומרת 'תפסיקי'...ועכשיו מאז שבעלי חולה הן לא זזות ממנו, במיוחד מאז שחזרנו מבית החולים...כול הזמן הן אחריו, לכול מקום...חיות הן יצורים רגישים מאוד...והן לא יפגעו בך רגשית...וגם אם חתולה שורטת זה בא מתוך קשר של אהבה, ולא באמת בשביל לפגוע.
חיבוק ענקי ותדעי שהלב שלי אתך!!!
לבשה.

 

[שישמים אחרים]

אוף, לבשה,

אני ממש מעריכה את הרצון הטוב והמחשבה מאחורי התגובה הזאת אבל קשה לי אתה. החלקים בהם את מספרת על החתולות שלך הם ממש דריכה על הפצע. כן, אני יודעת כמה חתולים הם רגישים. תנינה היתה כזאת. ואני יודעת איך זה לגדל חתול מינקות. ככה גידלתי את תנינה. אני גם מכירה קשרים של אהבה עם חתולים (גם אם הם כוללים שריטות). היה לי כזה עם תנינה. אוף. זה באמת לא עוזר לשמוע את כל הדיבורים האלה על החתולות שלך, שישנן ושאינן.
ועל החיים המאושרים - אני שמחה שיש לך כאלה. אני שמחה שאת מרגישה שניצחת. אני לא מאמינה בזה וגם לא שואפת להגיע לשם.

תודה.
שישמים

 

[levshavur]

שישמים

שלום לך,
יקרה, אני מצטערת שפגעתי בך, זאת ממש לא הייתה הכוונה שלי...בגדול מה שרציתי לנסות ולעשות זה להגיד לך: תני לעצמך זמן, הכאב הזה יעבור, הוא לא יישאר לך שם לנצח. נכון את תזכרי לתמיד את החתולה הזאת, אבל זה לא יכאב ככה.
לא משנה מה את עוברת בחיים ועם איזה קשיים שאת מתמודדת שום דבר לא שווה להרוס את הגוף עם פגיעה עצמית. כאב רגשי הוא זמני וחולף, במיוחד אם את מתמודדת אתו בצורה נכונה, אבל צלקת פיזית נשארת כ'מזכרת' לכול החיים...לשמחתי הצלקות שלי הן לא בולטות, ואם מישהו לא יודע מה לחפש הוא אפילו לא ישים לב...אבל אני יודעת שהן שם ואני רואה אותן...

אז אני כותבת לך אולי בצורה בוטה, אבל זה כי אכפת לי ממך, כי אני לא אדישה לכאב שלך...דווקא כי אני מכירה את המקום הזה...
נכון אני תמיד משתפת מניסיון החיים שלי, ואולי לא לכול אחת זה מתאים, ואולי מישהי לא פנויה רגשית 'להקשיב' לשיתוף של מישהי אחרת...אבל אני יודעת שהרבה פעמים, כשנשים אחרות שיתפו מתוך מה שהן עברו, גם אם כאב לי, וגם אם לפעמים הרגשתי שמנערים אותי (לא שזה מה שניסיתי לעשות עכשיו) היו פעמים שאני חזרתי למילים האלה בשלב מאוחר יותר, ואז מעבר לסף הכאב, יכולתי לקחת את מה שהיה לאותה כותבת לתת לי מבחינת רגש או רציונל...אז אני לא באה להצדיק את חוסר הרגישות המסוים שלי בהודעה שכתבתי לך, אני רק מנסה להסביר מאיזה מקום זה הגיע...ובאמת שיש לך מקום חם בלב שלי...

לבשה.

 

[סינקדוכה]

היי שישמים אחרים,

נשמע לי כאילו את צריכה אמא לביאה...
שתעטוף אותך, שתדעי שאת אהובה גם ברגעים שלפני המוות הרגשי, שלא תיתן לאף אחד לפגוע בך.
אולי כמו שהיית כזו אמא לביאה מדהימה לה, תוכלי למצוא את הגורה הפצועה שבתוכך, ולהעניק גם לה את היחס האוהב הזה שכל כך מגיע לה.
אני חושבת על החתולה שלי ומבינה שהטיפול בה הוא צעד קטן לקראת הטיפול בי.

אני לא יכולה לדמיין אילו מילים יוכלו להגיע עכשיו, אני לא יכולה לדמיין את מסך הכאב והאובדן הזה.
אז אשלח את המילים האלו, בתקווה שמתישהו תוכלי לקבל אותן.

סינקדוכה.

 

[שישמים אחרים]

תודה על המילים

הן הגיעו. אני חושבת שזה קצת יותר מורכב במקרה שלי כי אני מטפלת באנשים כבר שנים ואני מטפלת בהם טוב. לא זה ולא הטיפול בחיות עזובות אחרות הם צעדים לקראת הטיפול בי. פרקטית, הם מעולם לא היו, ואתית, אני חושבת שזה לא נכון (אבל זה כבר דיון אחר. רק בקצרה אגיד שכל דבר שעושה שימוש במישהו שאני מטפלת בו הוא פסול בעיני, גם אם הוא לא יפגע בהם - גם אם הוא יעשה רק טוב, לי ולהם). אני ממש מעריכה את התגובה הזאת, תודה.

 

[ג ר נ י ו ם]

בינתיים. השאר בקרוב.

 

[שישמים אחרים]

בחזרה

שולחת משהו טיפשי במייל

 

[שישמים אחרים]

אני כל כך מתגעגעת (ט)

(הבאתי אותה אליי אחרי האונס האחרון. הייתי חייבת לחזור לחיים. הייתי צריכה אותה, קטנה, חיה, בשביל זה. אני כל כך מתגעגעת לתינוקת הקטנה שלי ואין שום נחמה, רק בלחתוך, לא כי זה פתרון לכל דבר שהוא, אבל זה מרגיע אותי מספיק בשביל לישון, וזאת ההפוגה היחידה מהכאב הזה)

 

[סינקדוכה]

פגועה ופוגעת (ט?)

היי שישמים,
נראה לי שלצעוק אל תפגעי בעצמך לא יעשה שום דבר. את יודעת, הרי...
אז אולי מתחשק לי להיכנס לפוסט שלך ולהוסיף את המילה כרגע לכל מיני מילים.
כרגע זה הדבר היחידי שמרגיע, כרגע השינה היא ההפוגה היחידה מהכאב שהוא להתקיים.
פחות במטרה שתסתכלי לעתיד ותראי כמה יפה הוא יכול לראות, כי אני מאמינה שכרגע את לא מסוגלת. יותר במטרה שכל פעם שאת פוגעת בעצמך, תחליטי את זה מחדש. תעשי את זה מתוך שיקול של כלל האופציות, ולא מתוך אוטומט. כדי שכשזו לא תהיה האופציה היחידה, כשיהיה ניצוץ של אפשרות נוספת, תוכלי להגיע גם אליה.

הבנתי שאת בטיפול מהפוסט הקודם. יש לכן הסכם סביב פגיעה עצמית?
אנחנו סיכמנו אז (ויותר נכון היא הודיעה שזה הכרחי מבחינתה) שכל פעם שאני רוצה לפגוע בעצמי אני שולחת סמס או מודיעה. ואני מחליטה מה אני עושה אחרי כן, אבל אני מתחייבת להודיע לה. ואם אני יכולה לחכות עד שהיא תוכל ליצור קשר, מה טוב.
ורוב הפעמים חרגתי ושלחתי סמס שלאחר מעשה, זה נכון. אבל את הפעמים שכן הודעתי לה לפני כן זה הפך להיות מנחמות גם בגלל הפגיעה העצמית אבל גם בגלל הידיעה שהיא כואבת איתי (גם אם בגללי). ועם הזמן זה הספיק, הידיעה.

הלוואי שהפגיעה העצמית כבר לא תהיה ברירת מחדל. זה מקום בלתי נסבל...

לו הייתי דתיה הייתי מוסיפה איזה משפט אמונה מנחם על הקטנטונת. אבל אני לא, אז רק אכתוב שאני מודה לה על קיומה הקצר שכן היה.

 

[אלומת האור]

איזה כיף לך שיש לך מישהי שמספיק אכפת לה

שמרשה לך לסמס לה או להודיע לה על פגיעה עצמית. לרופאה הקודמת זה בכלל לא הפריע, והרופאה הנוכחית אוסרת עליי להכניס לשיח בינינו פגיעה עצמית או כוונות אובדניות.

 

[שישמים אחרים]

אוסרת להכניס לשיח?

היא פסיכיאטרית, לא? זה מאוד תמוה (עד לא מקצועי) בעיני. אפשר לשאול איך היא מנמקת את זה?
גם במסר, אם מרגיש לך חושפני מדי. במילא רציתי לכתוב לך אחד ככה שאני מבטיחה לענות.

 

[אלומת האור]

כי היא לא מוכנה לקחת אחריות שמשהו כזה יקרה

לי, כי הסברתי לה ש(בתגובה להצעה שלה שאתאשפז) אני לא מתכוונת בשום אופן להתאשפז בביה"ח שאני משויכת לו גאוגרפית.

 

[שישמים אחרים]

והיא מאמינה שאם

לא תדברי על זה לא תהיה לה אחריות? במחילה, לי זה נשמע כאילו אם הרופאה המטפלת שלך יודעת שאת פוגעת בעצמך - גם אם לא באופן קבוע - ומונעת ממך לדבר על זה, יש לה הרבה אחריות על הדבר. במחילה 2, מקריאה שלך (לאורך שנים) ברור מאוד, ואני לא מאבחנת, שאת אדם למוד טראומות נוראיות (אני כל כך מצטערת

) ובעיני, הדרך היחידה להתמודד אתן היא להחליף טכניקות הרסניות כמו פציעה עצמית ב*דיבור*. להשתיק חלקים מסוימים בחיים שלך כמטופלת נשמע לי כמו דבר מאוד מאוד לא מותאם לטיפול בטראומה ואולי גם באנשים בכלל. המטפלת שלי לא מעודדת, מן הסתם, את הפציעה העצמית שלי, אבל היא בהחלט מודעת לזה שהיא שם וחלק מהטיפול הוא לספר לה מתי עשיתי את מה שעשיתי ו*למה*. אחרת איך אנחנו אמורות להבין בדיוק עם מה ניסיתי להתמודד ומה האופציות האחרות והלא הרסניות שיש לי?

 

[אלומת האור]

לא יודעת מה לענות לך על זה

רק שהיא ממש לא מומחית לטיפול בטראומה, ובמקום שהבטיחו לי קבלה מיידית לטיפול מתי שרק ארצה מושכים אותי כבר יותר מחצי שנה, אז אין לי עם מי לדבר ספציפית על העניין הזה. יש רק פסיכולוגית מעקבים של פעם בשבועיים/שלושה חצי שעה פגישה, לא מספיקה לנשום, עד שמורידה את המעיל עוברת חצי פגישה, והיא גם תוקפנית ומצדיקה כל הזמן כל מיני אנשים שנגדי. נמאס לי כבר לחכות. נמאס לי לחסום את עצמי. אבל היא בכל זאת התחליף הכי טוב שהיה ל"איילה" שפשעה בי עם ההתנהגות שלה בתקופה האחרונה של הטיפול, והיא עודדה את הפגיעה העצמית שלי ע"י כך שאמרה שאי אפשר לקחת את זה ממני כי בלי זה איך אני אוציא את האגרסיות... אפשר לחשוב שזו שיטה יותר טובה... אני כל כך כועסת עליה. אני יכולה להגיד שחלק גדול מהפגיעה העצמית שלי בשנה האחרונה, שהחמירה בטירוף, היה בגללה, בגלל העידוד הזה הפסיבי שלה, ובגלל שרציתי שתראה, שתטפל. ואת יודעת מה? שמתי לב שכמה שאני פחות נכנסת לטריגרים בהודעות, וכמה שאני יותר נמנעת מלדבר על זה, אני מרגישה יותר טוב, אז אולי אורלי צודקת ואולי עדיף פשוט לא לדבר על זה ואז זה לא יקרה. בינתיים זה הוכיח את עצמי, לא יודעת מה יהיה בעתיד. רע לי עכשיו.

 

[אלומת האור]

הוכיח את עצמו*