הייי
שלום לכולן\ם,
אני מרגיש קצת לא בנוח שלא כתבתי פה כבר שנים,
למרות שקראתי לא מעט מה שקורה פה, אבל כנראה שהרוב פה כבר לא זוכר אותי.
לא כתבתי פה כי המצב השתפר אפילו השתפר מאוד,
אני לומד לתואר ראשון ועוד מעט שנה וחצי בלי סימפטומים ואפילו רואה באופק את סיום הטיפול.
סורי זאת הולכת להיות חפירה... ראו הוזהרתם
קצת קשה לי לכתוב כי חלק מהאנשים פה מכירים אותי מאשפוזים וטיפולים שונים.
מכירים אותי, בעיקר את המסכה שלי, זאת שמראה אותי כאדם מוקף חברים, כאדם שיודע הכל ומצליח בהכל,
תמיד עם תשובה מחוכמת על הלשון, ובדיחה על הנושא המדובר....
מקווה שמי שמזהה אותי ישמור את מה שיקרא כאן אצלו עמוק בבטן.
ואחרי ההקדמות...
אף פעם לא הייתי חתיך, לא לפני המחלה וגם לא אחריה, אבל בתור ילד זה לא כל כך הפריע לי
מאז המחלה טרפה את הקלפים, חלמתי שהיופי וההצלחה תלויים ברזון אבל כבר הבנתי שזה לא נכון
[ כן היום אני אוכל כמעט חופשי לחלוטין ושומר על משקל בריא פלוס בלי סימפטומים]
והיום נשארתי רק אני והמראה...
אני מכוער.
לא שמן, לא רזה, מכוער!
כן אני יודע שהיופי הוא לא הכל בחיים ויש לי גם אישיות ויש לי גם שכל וכישרונות ובלה בלה בלה...
זהו שהיופי הוא לא הכל הוא רק המפתח .... אבל בלי מפתח אין דרך להתקדם.
בעבודה - אתה לא מוכר מספיק, לא ייצוגי מספיק.
עם החברים תמיד יבוא החתיך שיגנוב את ההצגה, ותצטרך להתאמץ בכדי להיות המצחיק.
ובזוגיות
בזוגיות זה הכי כואב, כי "אתה בן אדם טוב ומקסים וכייפי ואני מאוד רוצה שנשמור על קשר, אתה מאוד חשוב לי"
אבל בתור ידיד, אני אהיה הידיד הכי טוב הכי מצחיק הכי עוזר הכי תומך, אבל רק ידיד....
אז התחלתי להתרחק, התחלתי לסנן את הידידות שאני טוב רק לשעת צרה, רק כשמשעמם.
התחלתי להסתגר, וכן בטוח שזה משפיע על הכל...
מן הסתם, כשמגיעים החגים זה הופך להיות סיוט, אני לא יכול להיות בבית מסיבות כאלה ואחרות
ואז הלבד יכול לשגע אותי
אז מה בסה"כ ביקשתי? חיבוק? הודעת לילה טוב?
נכון, כל היום אני עסוק, מוקף אנשים, דיבורים בדיחות,
אבל בערב שנסגרת דלת החדר מאחוריי .... כשמסיכה מוסרת, כשזה רק אני עם עצמי
אני טוב רק כשאני עושה? רק כשאני מצליח? רק כשאני עוזר?
אז זהו שבפעם הבאה, כשאלוהים יחלק את השכל והיופי, בבקשה תזכירו לי לעמוד בתור הנכון...
תזכירו לי כמה זה כואב להיות מכוער...
שלום לכולן\ם,
אני מרגיש קצת לא בנוח שלא כתבתי פה כבר שנים,
למרות שקראתי לא מעט מה שקורה פה, אבל כנראה שהרוב פה כבר לא זוכר אותי.
לא כתבתי פה כי המצב השתפר אפילו השתפר מאוד,
אני לומד לתואר ראשון ועוד מעט שנה וחצי בלי סימפטומים ואפילו רואה באופק את סיום הטיפול.
סורי זאת הולכת להיות חפירה... ראו הוזהרתם
קצת קשה לי לכתוב כי חלק מהאנשים פה מכירים אותי מאשפוזים וטיפולים שונים.
מכירים אותי, בעיקר את המסכה שלי, זאת שמראה אותי כאדם מוקף חברים, כאדם שיודע הכל ומצליח בהכל,
תמיד עם תשובה מחוכמת על הלשון, ובדיחה על הנושא המדובר....
מקווה שמי שמזהה אותי ישמור את מה שיקרא כאן אצלו עמוק בבטן.
ואחרי ההקדמות...
אף פעם לא הייתי חתיך, לא לפני המחלה וגם לא אחריה, אבל בתור ילד זה לא כל כך הפריע לי
מאז המחלה טרפה את הקלפים, חלמתי שהיופי וההצלחה תלויים ברזון אבל כבר הבנתי שזה לא נכון
[ כן היום אני אוכל כמעט חופשי לחלוטין ושומר על משקל בריא פלוס בלי סימפטומים]
והיום נשארתי רק אני והמראה...
אני מכוער.
לא שמן, לא רזה, מכוער!
כן אני יודע שהיופי הוא לא הכל בחיים ויש לי גם אישיות ויש לי גם שכל וכישרונות ובלה בלה בלה...
זהו שהיופי הוא לא הכל הוא רק המפתח .... אבל בלי מפתח אין דרך להתקדם.
בעבודה - אתה לא מוכר מספיק, לא ייצוגי מספיק.
עם החברים תמיד יבוא החתיך שיגנוב את ההצגה, ותצטרך להתאמץ בכדי להיות המצחיק.
ובזוגיות
בזוגיות זה הכי כואב, כי "אתה בן אדם טוב ומקסים וכייפי ואני מאוד רוצה שנשמור על קשר, אתה מאוד חשוב לי"
אבל בתור ידיד, אני אהיה הידיד הכי טוב הכי מצחיק הכי עוזר הכי תומך, אבל רק ידיד....
אז התחלתי להתרחק, התחלתי לסנן את הידידות שאני טוב רק לשעת צרה, רק כשמשעמם.
התחלתי להסתגר, וכן בטוח שזה משפיע על הכל...
מן הסתם, כשמגיעים החגים זה הופך להיות סיוט, אני לא יכול להיות בבית מסיבות כאלה ואחרות
ואז הלבד יכול לשגע אותי
אז מה בסה"כ ביקשתי? חיבוק? הודעת לילה טוב?
נכון, כל היום אני עסוק, מוקף אנשים, דיבורים בדיחות,
אבל בערב שנסגרת דלת החדר מאחוריי .... כשמסיכה מוסרת, כשזה רק אני עם עצמי
אני טוב רק כשאני עושה? רק כשאני מצליח? רק כשאני עוזר?
אז זהו שבפעם הבאה, כשאלוהים יחלק את השכל והיופי, בבקשה תזכירו לי לעמוד בתור הנכון...
תזכירו לי כמה זה כואב להיות מכוער...