הייי

[דנה האבודה]

הייי

נעלמתי קשות...אבל שעת הלילה בוקר הזאת, אי היכולת שלי להרדם והמחשבות שמתערבלות לי בראש החזירו אותי לכאן... מה שלום כולן?? לא ביקרתי פה מלא זמן... אני לא יודעת מה קורה לי...הכל כביכול בסדר, אבל ההקאות ממש לא. השיניים שלי מתפוררות. אני מקיאה דם בכמויות. אוכלת כל היום בלי מעצורים. משמינה ברמות מפחידות. ואין, אין שום שליטה. אני מפחדת מעצמי כל כך. אני לא יודעת מה לעשות. וכן אני בטיפול. ולא, הוא לא עוזר. יש סיכוי לצאת מהדבר הזה? למה אני לא רוצה להפסיק בכלל עם הדבר הזה? ולמה החברים שלי לא מבינים? הם אומרים לי-מה הבעיה שלך? פשוט תשתלטי על עצמך. אבל אני לא יכולה!!! בא לי לצרוח להם. אני צריכה טיפת הבנה וחיבוק מבין. הדבר הזה כל פעם מחזיר אותי אחורה, לא נותן לי להתקדם בחיים. אני מרגישה תקועה לנצח.

 

[אלומת האור]

אימאאאא טריגר מעליי

 

[פרפר בתוך אגרוף]

למה ה"אמאאא"? לא מכבד בעיני.

 

[אלומת האור]

מצטערת, לא התכוונתי לפגוע

וגם כפי שאת יכולה לראות הגבתי לה אחר כך, כשנרגעתי. מודה ומתוודה, קריאת ההודעה הראשונה גרמה לי זעזוע עמוק.

 

[קולדון]

טריגר רציני- דנה אנא הקפידי לציין טריגרים!

 

[דנה האבודה]

סליחחחחהההההההה

מלא זמן לא הייתי פה ושכחתי מזה...אני ממש מצטערת

 

[פרפר בתוך אגרוף]

דנה.

כואב לשמוע על המצב שלך. מה אומרים המטפלים עליו? האם עלתה אופציה של אשפוז?

 

[דנה האבודה]

תודה על התגובה

חשבתי שאני רק דבר מזיק שלא דורש התייחסות... אשפוז לא בא בחשבון, כי אני סטודנטית... המטפלת שלי די אובדת עצות והיא מפנה אותי עכשו לפסיכיאטרית מומחית לה"א, (לא ראיתי פסיכיאטר כמה חודשים) יכול להיות שזה קשור לזה שהפסקתי לקחת את התרופות?

 

[אלומת האור]

הפסקת אותן על דעת עצמך?

אם כן, זה יכול מאוד מאוד להיות קשור. אני מאוד מבינה את הקטע של 'אשפוז לא בא בחשבון כי אני סטודנטית', אבל אספר לך משהו שקרה לי לפני כמה ימים. לא אשפוז בהפרעות אכילה, וגם אני סטודנטית. לפני כמה לילות הייתה לי סוג של קריסה של מחלה פיזית שאני סובלת ממנה, ונאלצתי לקחת מונית לחדר מיון לפנות בוקר. הייתי בצום מוחלט (גם לא מים) כי לא היה ברור אם ינתחו אותי או מה בדיוק יעשו אתי שם. לקחתי אתי לשם את ספר הלימוד שלי, כדי שאם אצטרך לשרוף שם הרבה זמן, שלפחות אלמד (המבחן שלי עוד שבוע וחצי). וכשהאחות חיברה אותי לעירוי ואמרה לי שבינתיים משאירים אותי להשגחה עד הבוקר (שהתארך לצהריים), בכיתי לה: "אבל אני לא יכולה להתאשפז! אני לא יכולה ניתוח! אני סטודנטית!" פחדתי פחד מוות, ולא רק מניתוח ומאשפוז כשלעצמו, אלא באמת, מלאבד את הלימודים היקרים לי מכול. היא הביטה בי במבט טוב וחייכה אליי כשאמרה לי: "יקירתי, החיים שלך חשובים יותר". ועם המשפט הזה אני רוצה שתלכי עכשיו את בעצמך. החיים שלך, עם כל הכבוד ללימודים, חשובים יותר, כי אם לא תהיי, גם לא יהיו לימודים. ככה לפחות תתני לעצמך סיכוי להיות, לחיות. אני מודה שהזדעזעזתי לקרוא את ההודעה הראשונה. היא הייתה לי קשה מאוד. לא התכוננתי לקרוא דבר כזה. אני לא מסוגלת לדמיין אפילו את הסבל שאת עוברת. אני מקווה מאוד שתקחי את עצמך ותעשי בדחיפות את הדבר הנכון, גם אם זה אומר לפנות מיד, מחר, לחדר מיון פסיכיאטרי (או רגיל) ולדאוג שהמצב הזה ייפסק. את לא יכולה להמשיך ככה. הלוואי שיהיה לך טוב

 

[דנה האבודה]

אלומת אור

את באמת כזו...תודה על התגובה. אני אסביר לך, או לפחות אנסה, את התסבוכת שאני נמצאת בה... כלפי חוץ הכל תקין, יש לי חברים, כל היום צחוקים וסטלות, לכולם נראה שהכל טוב ולפעמים גם לי, כן, נראה לי שמאוד התקדמתי בקטע של הדכאון והאובדנות, החתכים וכו. אבל ההקאות פשוט נצמדות אליי. לא רוצות לעזוב וגם אני לא רוצה לעזוב אותן. ונראה לי שאמא שלי גם התייאשה, אם פעם היא היתה רודפת אחרי לשירותים עכשו היא די מעלימה עין. והיא יודעת. זה נורא מסובך כי איך פתאום אני אכנס לאשפוז? על מה? על זה שאני מקיאה? אי אפשר! החיים שלי עמוסים חברים, עבודה, לימודים, משפחה. ואין לי זמן לזה. זה לא קשור אבל אני באמת נואשת. הגרון שלי שורף ופגוע, השיניים שלי מתפוררות, אני ממש מפחדת...אבל אני יודעת שאין מה לעשות. ובקשר לתרופות- די הפסקתי על דעת עצמי, בהתחלה הרופא ידע והסכים לירידה במינון אבל פשוט הפסקתי ללכת אליו ולא מרגישה צורך בהם יותר. יואו מקווה שיהיה לך סבלנות לקרוא את המגילה הזאת..לא התכוונתי וזה מה שיצא...

 

[אלומת האור]

יקירתי

בואי נעשה סדר, אוקיי? דבר ראשון את חוזרת לפסיכיאטר ומגוללת בפניו את ההתנהלות המדויקת שלך עם התרופות, עם ההפחתה, עם ההפסקה המוחלטת. עשית פה טעות רצינית, ורק הוא יוכל לעזור לך לתקן אותה. מישהו מקצועי חייב לטפל בך, זה לא מצחיק! את חייבת איזה שהוא סוג של טיפול באופן מיידי. התערבות מיידית, לפני שבאמת תהרגי את עצמך. את מקיאה דם בכמויות ואין לך זמן לאשפוז? אני תוהה לגבי סדר העדיפויות שלך בחיים. תביני, סדר עדיפויות בחיים זה למי שיש לו חיים. מי שמת כבר לא יכול שיהיה לו סדר עדיפויות. ואם את באמת, אבל באמת נואשת, תעשי את זה מחר. עכשיו. אתמול. את צריכה להיות הכי חשובה לך, מה פה לא ברור? אלו החיים שלך! הייתי מציעה לך, שוב, לבוא לאו. איי, אבל אני לא זוכרת מה ענית לי בפעם שעברה (סלחי לי), ואני גם לא משוכנעת לגמרי שזה *כל* מה שאת צריכה כרגע. את תתחילי להחלים ברגע שהכאב והסבל יהיו גדולים יותר מהתועלת המאוד מפוקפקת של ההקאות וההרס העצמי הזה. את עדיין בחורה צעירה וככל שתקדימי לטפל בעצמך ובמחלה האיומה הזאת, יהיו לך יותר שנים איכותיות. בקצב של מה שאת מספרת שקורה לך אני פשוט פוחדת עלייך. כואב, פשוט כואב לי לקרוא את זה. נשבר לי הלב. הלוואי שתעשי את הבחירה הנכונה, הבחירה בחיים

 

[אלומת האור]

ועוד משהו

קחי את המצב הסבבי-בבי של להיות מוקפת חברים ואנשים טובים ודברים טובים בחיים, ואת יודעת מה? כל הטוב הזה יחכה לך! החברים יהיו אתך, ללימודים אפשר תמיד לחזור אחרי... תחשבי מה חס וחלילה היה קורה אם היית צריכה במיידי לעבור איזה ניתוח או תאונת דרכים שהייתה מחייבת אותך להיעדר מהלימודים/עבודה/ וואטאבר לפרק זמן של חודשיים בערך? מה אז היית עושה? לא, כי המצב שאת מתארת לנו כרגע הוא לא דמיוני - לכי תדעי אם בזה שאת גוררת את המצב ללא טיפול לא תצטרכי באמת איזה ניתוח מציל חיים או משהו... אל תגיעי לזה. בבקשה אל תגיעי לזה. אבל קחי בחשבון שזו אפשרות. עדיף שתקדימי תרופה למכה (למרות שהמכה כבר כאן) ותטפלי בעצמך עכשיו. מיד. ללא שום השתהות. אוף.

 

[levshavur]

לדנה האבודה

שלה לום לך אני יכולה להגיד לך שכשהייתי באישפוז הייתי באמצע סמסטר ומבחנים ועבודות...ועזבתי הכל לטובת ההחלמה , ואפילו פעם כשהייתי באישפוז פסיכיאטרי הצוות החליט שקורס אחד אני לא מפסידה עשיתי סטאז' בליצנות רפואית בזמן האשפוז (וזה כשהייתי בדיכאון עמוק ועם הה"א שלי והייתי חוזרת למחלקה עם איפור הליצן שלי, הזויי לחלוטין במצב שבו הייתי (אבל זה עזר...) וכמו שכתבו לך ההחלמה שלך חשובה יותר מלימודים... לבשה.

 

[אלומת האור]

לבשה, שרשרת אליי במקום לדנה

 

[levshavur]

כן זה קורה לי לפעמים בגלל הקושי בראייה סליחה.

 

[קולדון]

היי.. (ט)

(קודם כל- אנא צייני טריגר בראש הודעה כזו. אם יש לך ספק מתי לציין טריגר ומתי לא, את מוזמנת לקרוא את תקנון הפורום... או פשוט לציין ליתר ביטחון. גרון שורף ופגוע, שיניים מתפוררות- אלו הם תיאורים מאוד קשים. ) אני מבינה את זה שאשפוז כרגע לא נוח מבחינת הלו"ז.. לא נראה לי שאי פעם זה בדיוק נוח ומתאים, אבל יחד עם זאת- זה לא לנצח. את לא רוצה להגיע למצב מסכן חיים שבו את טסה לבית חולים ואין שאלה בכלל. את לא רוצה לחטוף חס וחלילה דום לב. את כן איבדת שליטה על העניין- וגמילה מההקאות זה משהו שמאוד יעזור לך. ונראה שמסגרת מחזיקה יותר מלבד בבית היא הרבה יותר אפקטיבית.. וגם.. אישפוז הוא זמני. אל תשכחי את זה. מה זה כמה חודשים בתוך פרספקטיבה של עוד 10 שנים מעכשיו? איך את רוצה שהחיים שלך יראו שנה הבאה? איך את רוצה שהם יראו בעוד 5 שנים? אם לא תתטפלי במצב שלך, הוא לא יעבור מעצמו. אולי יהיו ירידות ועליות ותקופות יותר טובות, אבל להקיא אפילו פעם אחת באופן רצוני- זה לא בריא לך, לא נפשית ולא פיזית (ואני מתכוונת על להקיא כשלא מרגישים טוב וכו.. כמו אנשים שאינם חולים בהפרעות אכילה...)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

"אין לי זמן" זו לא סיבה.

ולחיות ככה, יש לך זמן? את לא מעדיפה לעצור קצת את החיים כדי לחזור אליהם במצב אחר?