בורועםהארץ
New member
הייאוש כמנוף לצעקה
שיחה (30.1.03) על מאמר: "שנאת חינם בעבודה מהו" הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת יומא, עמ' 107 הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת יומא, עמ' 107 רק מצב אחד, היחיד הקיים, יצא מהבורא, והוא נקרא "אין-סוף". המצב שבו הבורא, לפי רצונו לתת, ברא את הרצון לקבל. וכל מה שיש בתוך רצון לקבל הוא מרצון הבורא לתת. ושניהם שווים, כשהרצון לקבל נכנע בפני הרצון להשפיע, הרצון לתת של הבורא, ומתבטל בו. אין לו שום רגישות לעצמו, לעצמיותו. המצב הזה מושלם מלמעלה ונמצא בשליטת הבורא. אבל במצב הזה לא נמצא נברא. כדי שאותו מצב יהיה מעודכן מצד הנברא, על הבורא לסלק את שליטתו מאין-סוף ולאפשר לנברא לבחור במצב היחיד הטוב, שנקרא מצב דאין-סוף, ובכוחות עצמו לחזור לאותו מצב. הבורא מתחיל להסתלק מאין-סוף, ושלבי הסתלקותו נקראים "עולמות", מהמילה "העלָמה", "העלמות". בסוף כל ההעלמות הללו הנברא נמצא לבדו, ברשות עצמו, בשליטת הטבע שלו, וגם הטבע הזה בא מהבורא. אבל בכך הנברא אינו עצמאי עדיין, כי הוא נמצא בשליטת הטבע שלו. עכשיו יש לבנות בתוך הנברא מצבים נוספים שבהם הוא יהיה לגמרי עצמאי. איך? הבורא נותן לו התעוררויות, והנברא בוחר מה הוא מעדיף מבין המצבים השווים, מבין שני סוגי הטבע, טבע הבורא וטבע הנברא. וכשהוא בוחר בעצמו ומעדיף להיות בדבקות עם הבורא כמו באין-סוף, הוא מתקן את עצמו. וזה נקרא "ממתיק את הרצון לקבל הקדום בכוונה בעל מנת להשפיע". אז הבורא יכול להתגלות כלפי הנברא, כדי לאפשר לנברא לאזן את שליטת הבורא עם שליטתו עצמו כך ששניהם יהיו כשותפים במצב האין-סוף. למה? כדי שלא הבורא ישלוט בזה ולא הנברא ישלוט בזה, אלא שניהם יהיו כשותפים. למה צריך שותפות, ולא שהנברא ישלוט לבדו על הבורא? מפני שאין בזה שלמות. כדי לתת צריך שיהיה חופש לשניהם, שיהיו כשני שותפים. דבקות יכולה להיות רק בין שווים. השתוות הצורה זה מצב שמשווה שניים לאחד, לרמה אחת. אבל לשם מה צריכים שניהם להיות בקומה שווה, במידה שווה, בהתקשרות שווה, בהתרוממות, בהשתוקקות וברצון שווה? העניין הוא, שכלי לא יכול למלא את עצמו באופן ישיר. אם כלי ממלא את עצמו, אם רצון לקבל שבנברא מתמלא במה שהבורא ממלא אותו, הרצון הזה מתבטל. ובמידה שממלאים אותו, נעלם בו החיסרון ונעלמת הרגשת התענוג. כלומר, בתוך רצון לקבל לעולם לא יכולה להיות הרגשת התענוג. ומכאן רואים, שמלכתחילה הרצון לקבל לא נברא כדי ליהנות, והוא לא מיועד ליהנות, על פי טבעו. ועל האדם מוטל לגלות עניין זה, הנקרא "הכרת הרע", להכיר בכך שברצון לקבל מטבעו, בצורה שבה נברא, לא ניתן ליהנות, מטעם שהתענוג מכבה את הרצון, וכשרצון כבה, התענוג נעלם. אלא אם כן הרגשת החיסרון והרגשת התענוג לא יהיו באותו נושא, לא באותו מקום, אלא בשני נושאים שונים. אם האדם נהנה במקום אחד, ורוצה ליהנות במקום אחר, רק אז התענוג והחיסרון, שמורגשים בשני מקומות שונים, לא מכבים זה את זה, ואף יכולים לעורר יותר ויותר זה את זה. איך אפשר לעשות זאת? אם חיסרון לקבל יהיה בנברא, והרגשת התענוג מהמילוי של הרצון לקבל יהיה בבורא, על מנת להשפיע. וגם בבורא יהיה חיסרון לתת לנברא, והרגשת התענוג שהוא נותן לנברא תהיה בתוך הנברא. מה שנקרא, במילים אחרות, "ואהבת לרעך כמוך". צריכים להרגיש חיסרון ותענוג בשני. מיהו השני, חוץ מהנברא? הבורא. ומיהו השני, חוץ מבורא? הנברא. "ואהבת לרעך כמוך" הווה אומר לרכוש מתוך השני את החיסרון שלו והתענוג שלו. ואז נוצרת מערכת פשוטה מאוד, יש תענוג וחיסרון בנברא ויש תענוג וחיסרון בבורא. חיסרון של הבורא לתת וחיסרון של הנברא לקבל. אם הנברא מקבל מהבורא תענוג בתוך החיסרון שלו, ומרגיש שבכך הוא ממלא את רצון הבורא, את החיסרון של הבורא לתת, והוא מרגיש תענוג בכך שהוא נותן לבורא, יוצא שהם נמצאים במעגל של קשר הדדי, שאחד נותן לשני, נמצא בהרגשת החיסרון בשני ובהרגשת מילוי החיסרון בשני, ואת עצמו הוא משמש רק למען השני. יוצא שכל אחד מעורר את עצמו, מעלה את עצמו, מכניס את עצמו ליותר התפעלות, והמצב הוא בלתי פוסק ומתרחב כל פעם, ואין לו סוף. כך אף אחד לא מוגבל, הבורא לא מוגבל לתת לנברא, והנברא לא מוגבל להחזיר ולתת לבורא. לכן "ואהבת לרעך כמוך", כשכל אחד מצרף כלים של השני ומילויים של השני, מתקיים בצורה הנקראת "עולם אין-סוף". מלכתחילה נברא מצב עולם אין-סוף מצד הבורא, כדוגמה, ואחר כך הבורא הסתלק ממנו והוא מאפשר לנברא לחזור לאותו מצב אין-סוף מעצמו, מצד הנברא, להגיע אליו בכוחות עצמו. ושם הם נפגשים כזוג שווה, בהשתוות הצורה זה לזה. לכן כל הכוחות שמתגלים בנברא נגד העבודה הזאת, הם כוחות שבהם מעוררים את הנברא להמתיק את המצב, לתקן אותו, להגיע לקשר הנכון. לכן להגיע לשנאת חינם בעבודה זה מצב גבוה מאוד, שהוא אבחון כנגד המצב המתוקן. הנברא כבר לא מסתבך בכל מיני מצבים שוליים כביכול, אלא מוצא את הנקודה שהיא בדיוק נגד הקשר הנכון בינו לבין הבורא. ומשנאת חינם הוא כבר עובר לתיקון. איך מתקיימת בחירה בין שני מצבים שווים? הבחירה אינה בין שני מצבים שונים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, או להשפיע ולקבל וכולי. במקרה כזה אין בחירה, ובין שני מצבים שווים אי-אפשר לבחור. איך אפשר לבחור אם שניהם שווים? גם אם נתחלק לשני חצאים לא נוכל לבחור באחד מהם. שניהם שווים הכוונה, שהשפעות שתיהן שוות בי, שאני נחצה לשניים. איזו בחירה אני יכול לעשות? בחירה היא קבלה מוחלטת, בלי ספקות או בחירה רק בחלק, בחצי, בשליש, ברבע. האדם עושה החלטה בכל מה שיש לו במאה אחוז כוחות ומודעות וידע ורצון. החלטה במאה אחוז, בביטחון מלא שאכן זה כך. איך אפשר לעשות בחירה כזאת אם אני חצוי? בחירה היא התמלאות מוחלטת במה שאני מסכים עמו במאה אחוזים. כלומר, חצי-חצי אינו מצב נכון לבחירה. אולי בעולם שלנו הוא אפשרי, אבל איך אפשר לבחור בין שני חצאים? איך אפשר להחליט שהאחד טוב מהשני? אם אחד ממלא אותי ב-90% ושני ב-10%, ב-10% החלק הגדול הוא גם לקוי, ואז זה לא נקרא "בחירה", אלא הרע במיעוטו. אז איזהו מצב של בחירה? לא מצב שבו משווים בין זה לזה. אם ניתן להשוות ביניהם, זאת אינה בחירה, אלא בחירה ברע במיעוטו. רוחניות היא שלמות, שהולכים עם הדבר במאה אחוזים של הכלי, בביטחון מלא, בבחירה מלאה, כשאין אפילו פרט אחד שיש ספק לגביו או משהו שעומד כנגדו. ברוחניות לא יכול להתקיים משפט על אחוז כן ואחוז לא. הבחירה לא נעשית בהשוואה בין רצון לקבל ורצון להשפיע או בין שני תענוגים או שני חסרונות, אלא במישור אחר, במימד אחר, כלפי משהו אחר, שצריך להיות דבר מוחלט. אחרת זו בחירה מאין ברירה, שאני רוצה כך, אבל מאין ברירה בוחר אחרת. זאת אינה בחירה. אם הדבר הוא מוחלט, איפה עצמאות הנברא? האדם יכול להיות עצמאי, לקבל או לא לקבל. אבל צריך להיות לו ברור שזה הדבר היחיד שקיים ונכון וטוב מכל מה שרק יכול לבוא. אין יותר מכך מאומה. למה איננו נכנסים לרוחניות? למה אנחנו מתקדמים "ברחמי שמים" ולא בכוחות עצמנו? מפני שאיננו יכולים לבצע את משפט הבחירה הזה. ברוחניות, מעבר למחסום, לא יכולה להיות פעולה אם אין עליה הסכמה מוחלטת, בכל השורשים שלה, בכל ההכנות אליה, בכל הנושא שעליו נשענת הבחירה הזאת. וכל מה שנראה לי, מה שנמצא באפשרותי, במודעות, בלב, כל עולמי מסודר כך שרק זה הדבר, ולא אחר. כמו שבעל הסולם אומר איך עוברים לרוחניות, "עד שלא מניח לי לישון", "
שיחה (30.1.03) על מאמר: "שנאת חינם בעבודה מהו" הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת יומא, עמ' 107 הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת יומא, עמ' 107 רק מצב אחד, היחיד הקיים, יצא מהבורא, והוא נקרא "אין-סוף". המצב שבו הבורא, לפי רצונו לתת, ברא את הרצון לקבל. וכל מה שיש בתוך רצון לקבל הוא מרצון הבורא לתת. ושניהם שווים, כשהרצון לקבל נכנע בפני הרצון להשפיע, הרצון לתת של הבורא, ומתבטל בו. אין לו שום רגישות לעצמו, לעצמיותו. המצב הזה מושלם מלמעלה ונמצא בשליטת הבורא. אבל במצב הזה לא נמצא נברא. כדי שאותו מצב יהיה מעודכן מצד הנברא, על הבורא לסלק את שליטתו מאין-סוף ולאפשר לנברא לבחור במצב היחיד הטוב, שנקרא מצב דאין-סוף, ובכוחות עצמו לחזור לאותו מצב. הבורא מתחיל להסתלק מאין-סוף, ושלבי הסתלקותו נקראים "עולמות", מהמילה "העלָמה", "העלמות". בסוף כל ההעלמות הללו הנברא נמצא לבדו, ברשות עצמו, בשליטת הטבע שלו, וגם הטבע הזה בא מהבורא. אבל בכך הנברא אינו עצמאי עדיין, כי הוא נמצא בשליטת הטבע שלו. עכשיו יש לבנות בתוך הנברא מצבים נוספים שבהם הוא יהיה לגמרי עצמאי. איך? הבורא נותן לו התעוררויות, והנברא בוחר מה הוא מעדיף מבין המצבים השווים, מבין שני סוגי הטבע, טבע הבורא וטבע הנברא. וכשהוא בוחר בעצמו ומעדיף להיות בדבקות עם הבורא כמו באין-סוף, הוא מתקן את עצמו. וזה נקרא "ממתיק את הרצון לקבל הקדום בכוונה בעל מנת להשפיע". אז הבורא יכול להתגלות כלפי הנברא, כדי לאפשר לנברא לאזן את שליטת הבורא עם שליטתו עצמו כך ששניהם יהיו כשותפים במצב האין-סוף. למה? כדי שלא הבורא ישלוט בזה ולא הנברא ישלוט בזה, אלא שניהם יהיו כשותפים. למה צריך שותפות, ולא שהנברא ישלוט לבדו על הבורא? מפני שאין בזה שלמות. כדי לתת צריך שיהיה חופש לשניהם, שיהיו כשני שותפים. דבקות יכולה להיות רק בין שווים. השתוות הצורה זה מצב שמשווה שניים לאחד, לרמה אחת. אבל לשם מה צריכים שניהם להיות בקומה שווה, במידה שווה, בהתקשרות שווה, בהתרוממות, בהשתוקקות וברצון שווה? העניין הוא, שכלי לא יכול למלא את עצמו באופן ישיר. אם כלי ממלא את עצמו, אם רצון לקבל שבנברא מתמלא במה שהבורא ממלא אותו, הרצון הזה מתבטל. ובמידה שממלאים אותו, נעלם בו החיסרון ונעלמת הרגשת התענוג. כלומר, בתוך רצון לקבל לעולם לא יכולה להיות הרגשת התענוג. ומכאן רואים, שמלכתחילה הרצון לקבל לא נברא כדי ליהנות, והוא לא מיועד ליהנות, על פי טבעו. ועל האדם מוטל לגלות עניין זה, הנקרא "הכרת הרע", להכיר בכך שברצון לקבל מטבעו, בצורה שבה נברא, לא ניתן ליהנות, מטעם שהתענוג מכבה את הרצון, וכשרצון כבה, התענוג נעלם. אלא אם כן הרגשת החיסרון והרגשת התענוג לא יהיו באותו נושא, לא באותו מקום, אלא בשני נושאים שונים. אם האדם נהנה במקום אחד, ורוצה ליהנות במקום אחר, רק אז התענוג והחיסרון, שמורגשים בשני מקומות שונים, לא מכבים זה את זה, ואף יכולים לעורר יותר ויותר זה את זה. איך אפשר לעשות זאת? אם חיסרון לקבל יהיה בנברא, והרגשת התענוג מהמילוי של הרצון לקבל יהיה בבורא, על מנת להשפיע. וגם בבורא יהיה חיסרון לתת לנברא, והרגשת התענוג שהוא נותן לנברא תהיה בתוך הנברא. מה שנקרא, במילים אחרות, "ואהבת לרעך כמוך". צריכים להרגיש חיסרון ותענוג בשני. מיהו השני, חוץ מהנברא? הבורא. ומיהו השני, חוץ מבורא? הנברא. "ואהבת לרעך כמוך" הווה אומר לרכוש מתוך השני את החיסרון שלו והתענוג שלו. ואז נוצרת מערכת פשוטה מאוד, יש תענוג וחיסרון בנברא ויש תענוג וחיסרון בבורא. חיסרון של הבורא לתת וחיסרון של הנברא לקבל. אם הנברא מקבל מהבורא תענוג בתוך החיסרון שלו, ומרגיש שבכך הוא ממלא את רצון הבורא, את החיסרון של הבורא לתת, והוא מרגיש תענוג בכך שהוא נותן לבורא, יוצא שהם נמצאים במעגל של קשר הדדי, שאחד נותן לשני, נמצא בהרגשת החיסרון בשני ובהרגשת מילוי החיסרון בשני, ואת עצמו הוא משמש רק למען השני. יוצא שכל אחד מעורר את עצמו, מעלה את עצמו, מכניס את עצמו ליותר התפעלות, והמצב הוא בלתי פוסק ומתרחב כל פעם, ואין לו סוף. כך אף אחד לא מוגבל, הבורא לא מוגבל לתת לנברא, והנברא לא מוגבל להחזיר ולתת לבורא. לכן "ואהבת לרעך כמוך", כשכל אחד מצרף כלים של השני ומילויים של השני, מתקיים בצורה הנקראת "עולם אין-סוף". מלכתחילה נברא מצב עולם אין-סוף מצד הבורא, כדוגמה, ואחר כך הבורא הסתלק ממנו והוא מאפשר לנברא לחזור לאותו מצב אין-סוף מעצמו, מצד הנברא, להגיע אליו בכוחות עצמו. ושם הם נפגשים כזוג שווה, בהשתוות הצורה זה לזה. לכן כל הכוחות שמתגלים בנברא נגד העבודה הזאת, הם כוחות שבהם מעוררים את הנברא להמתיק את המצב, לתקן אותו, להגיע לקשר הנכון. לכן להגיע לשנאת חינם בעבודה זה מצב גבוה מאוד, שהוא אבחון כנגד המצב המתוקן. הנברא כבר לא מסתבך בכל מיני מצבים שוליים כביכול, אלא מוצא את הנקודה שהיא בדיוק נגד הקשר הנכון בינו לבין הבורא. ומשנאת חינם הוא כבר עובר לתיקון. איך מתקיימת בחירה בין שני מצבים שווים? הבחירה אינה בין שני מצבים שונים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, או להשפיע ולקבל וכולי. במקרה כזה אין בחירה, ובין שני מצבים שווים אי-אפשר לבחור. איך אפשר לבחור אם שניהם שווים? גם אם נתחלק לשני חצאים לא נוכל לבחור באחד מהם. שניהם שווים הכוונה, שהשפעות שתיהן שוות בי, שאני נחצה לשניים. איזו בחירה אני יכול לעשות? בחירה היא קבלה מוחלטת, בלי ספקות או בחירה רק בחלק, בחצי, בשליש, ברבע. האדם עושה החלטה בכל מה שיש לו במאה אחוז כוחות ומודעות וידע ורצון. החלטה במאה אחוז, בביטחון מלא שאכן זה כך. איך אפשר לעשות בחירה כזאת אם אני חצוי? בחירה היא התמלאות מוחלטת במה שאני מסכים עמו במאה אחוזים. כלומר, חצי-חצי אינו מצב נכון לבחירה. אולי בעולם שלנו הוא אפשרי, אבל איך אפשר לבחור בין שני חצאים? איך אפשר להחליט שהאחד טוב מהשני? אם אחד ממלא אותי ב-90% ושני ב-10%, ב-10% החלק הגדול הוא גם לקוי, ואז זה לא נקרא "בחירה", אלא הרע במיעוטו. אז איזהו מצב של בחירה? לא מצב שבו משווים בין זה לזה. אם ניתן להשוות ביניהם, זאת אינה בחירה, אלא בחירה ברע במיעוטו. רוחניות היא שלמות, שהולכים עם הדבר במאה אחוזים של הכלי, בביטחון מלא, בבחירה מלאה, כשאין אפילו פרט אחד שיש ספק לגביו או משהו שעומד כנגדו. ברוחניות לא יכול להתקיים משפט על אחוז כן ואחוז לא. הבחירה לא נעשית בהשוואה בין רצון לקבל ורצון להשפיע או בין שני תענוגים או שני חסרונות, אלא במישור אחר, במימד אחר, כלפי משהו אחר, שצריך להיות דבר מוחלט. אחרת זו בחירה מאין ברירה, שאני רוצה כך, אבל מאין ברירה בוחר אחרת. זאת אינה בחירה. אם הדבר הוא מוחלט, איפה עצמאות הנברא? האדם יכול להיות עצמאי, לקבל או לא לקבל. אבל צריך להיות לו ברור שזה הדבר היחיד שקיים ונכון וטוב מכל מה שרק יכול לבוא. אין יותר מכך מאומה. למה איננו נכנסים לרוחניות? למה אנחנו מתקדמים "ברחמי שמים" ולא בכוחות עצמנו? מפני שאיננו יכולים לבצע את משפט הבחירה הזה. ברוחניות, מעבר למחסום, לא יכולה להיות פעולה אם אין עליה הסכמה מוחלטת, בכל השורשים שלה, בכל ההכנות אליה, בכל הנושא שעליו נשענת הבחירה הזאת. וכל מה שנראה לי, מה שנמצא באפשרותי, במודעות, בלב, כל עולמי מסודר כך שרק זה הדבר, ולא אחר. כמו שבעל הסולם אומר איך עוברים לרוחניות, "עד שלא מניח לי לישון", "