כלב ושמו חרק, וחתול שנפרד ממני
כשהייתי בן 4 ואולי 5 היה לנו במשפחה כלב גדול יפה בצבע שחור מלא שהיה קשור בחבל ארוך בחצר ביישוב הכפרי בו אני גר, ואבא שלי נתן לו שם "חרק" . מאד אהבתי את הכלב , ואני זוכר שכל פעם אחרי שגמרנו לאכול,אמא אספה את העצמות ווכל שאריות המזון שכלב אוכל ואמרה לי "לך חמוד לחרק ותן לו לאכול" תמיד כשהתקרבתי לכלב,הוא שמח לקראתי בכשכוש זנב מהיר ותמיד אמרתי לו "חרק, הבאתי לך אוכל"
הכלב אהב אותי וכלב מסוגל לזהות מי ילד ומי מבוגר והוא נתן לי ממש לעלות לו על הראש. לטפס עליו , לתפוס לו כל חלק בגופו , ולשחק איתו, למרות שהיה גדול ומראהו יכל להפחיד זרים.
קצת יותר מאוחר,גם בתקופת הילדות, חתול התנחל בחצר מגיל קטן והיה רגיל שאני מרים אותו מלטף אותו ומאד אוהב אותו, והוא גדל והתבגר בחצר הבית.
יום אחד כנראה אכל משהו רעיל כיוון שבימים ההם נהגו לפזר בהרבה מקומות ביישוב החקלאי חיטה מורעלת נגד עכברים ולא היה משהו אחר להרחקת עכברים כמו היום ויתכן שהחתול תפס עכבר שאכל מהחיטה. אמא שלי קראה לי ואמרה "לך למחסן תבקר את החתול שלך. הוא מאד חולה" הלכתי והחתול שכב ללא תזוזה עם עיניים פתוחות והסתכל לכיוון אחד. הוא היה רגל להגיד מיד מיאו מיאו כשראה אותי בא אליו ועכשיו שכב בלי תגובה או תזוזה הבנתי איכשהו שהוא כנראה מת והסתכלתי עליו בצער רב וקראתי אליו כמו שהייתי רגיל, "מיצי,מיצי" ולפתע החתול בלי תזוזה,בדיוק במצב שהיה קודם ענה להפתעתי לקריאה שלי ואמר בצורה לא שיגרתית כמעט בלחש מיאוווווווו , בצורה מאד ארוכה והוא נדם ולא הגיב יותר על שום ניסיונות קריאה נוספים שלי אליו. ממש כאילו נפרד ממני בפעם האחרונה ויותר מאוחר אבא הגיע ובדק אותו והסביר לי שחבל מאד אבל החתול מת. הרבה זמן זה ציער אותי ועד היום כשאני רואה חתול דומה לו, אני נזכר במה שסיפרתי.
