היו ימים

King Midas

New member
היו ימים

בהם הייתי כותב תחת כינוי אחר והפורום היה שוקק חיים.
2004-2010, אלו ימים...
אני זוכר את האנשים שהיו פה וכבר אינם, כמו מלנכולי מאן, ליידי ג'י, מתי ג'י, ברמלאי, אירותומר, אורן47, פסיכודודל, הגמד, ג'ון ברליקורן...אחחח...כמה חבל שזוועות כמו פייסבוק גרמו לגסיסתו של הפורום ואלו ימים אלה היו פעם...
 

giloni

New member
שלום המלך מידאס

אתה מעלה נשכחות נעימות ביותר... אכן הייתה כאן קבוצה תוססת ביותר שיצרה כאן תוכן שבמסגרות אחרות, היה יכול להכניס הרבה כסף לכותבים וליוצרים... את כמותו - ובעיקר את איכותו - של חומר הטוב שעבר כאן מיד ליד, אפשר לראות (ואני מקווה שעדיין ליהנות...) באגפי המאמרים וההמלצות שכתבו האנשים שהזכרת אותם.
זכורים לי מפגשי הפורום... בבית הספר "רימון", במופעים שונים בארץ ובעולם, בביתו של ג'וני היקר ופעם אחת אפילו בביתי שלי בשבת קפואה בחודש פברואר קפוא, במפגש שבו החברים נחנקו מרוב STRAWBS אבל ניצלו את ההזדמנות כדי לייסד עוד פורום אחד - הפורום האח למוסיקה ותרבות פסיכדלית, שהלך לעולמו לצער כולנו לפני מספר שנים...
אני נמניתי על הכותבים שהזכרת ואף תרמתי כמה שנים מחיי לנהל את הפורום הנהדר הזה... זכר לימים אלה נשאר אולי ברקע האדום שנותר ליד שמי, אבל העזוז והנעורים שאפיינו את יצירתי דאז אכן התפוגגו. אצלי זה לא הפייסבוק ושאר מרעין בישין שכן אינני מבלה כלל במדיות הללו (לטוב ולמוטב...). יוצא לי לא פעם לדון - ביני לבין עצמי כמובן - בסיבה לדעיכה הזאת. האם מדובר בהתיישנותי? האם מדובר בחוסר ההתלהבות? לא יודע, אבל בהחלט הדחף איננו אותו דחף.
במשך כמה שנים גם הגשתי תכנית רדיו, שהפכה להיות במת מפגש נהדרת - אחת לשבוע - לחברי הפורום. הייתי משמיע והחברים היו מגיבים on line וזה היה נהדר. רק אתמול - כשרכשתי בעוונותי טלפון חדש, שקלתי איזו מוסיקה להכניס אליו... בחרתי דווקא בתיקיות המחשב שבניתי לכל תכנית שהגשתי. בין אם היה מדובר בתכנית נושאית או כרונולוגית, ההקשבה לתכניות האלה במהלך נסיעתי לעבודה - ומצפים לי עוד ימים מאושרים כאלה בהמשך כי יש צברתי לא מעט תכניות - היא הנאה צרפוה אבל גם צרובה בעצבות על כך שהימים חלפו לבלי שוב...
בעוונותיי, אני מוצא את עצמי לא פעם יושב מול המחשב, שקוע בעמלי, מבקש לשמוע משהו ברקע או לפעמים אפילו להתרכז במוסיקה במקום עמלי... בימים עברו נהגתי לרדת לסלון, אל הארון הענקי עם מאות הדיסקים, שמעליו נחים עוד כמה מאות תקליטי ויניל שהשקעתי ממון רב באיסופם ושעות נדודים בארץ (לחנותו של האירי חברנו הנפלא בראשון) או בעולם (בכל קפיצה ללונדון - שיטוטים בווריק סטריט) וגם לפעים ב Ebay שעדיין הייתה בחיתולים...)... אני מוצא את עצמי בעוונותי, משוטט ברשת ומוצא בתוך מאיות השנייה את שחשקה נפשי (או בתיקיות המוסיקה הענקיות שהצטברו אצלי) ולא טורח לרדת למטה, לדפדף בארון שבו המגירות מסומנות בשמות האומנים לפי סדר הא"ב. מערכת הסטראו שהשקעתי בה אלפי שקלים, לא הודלקה אפילו לא פעם אחת בשלוש השנים האחרונות... אני בוש ונכלם להודות בזה, אבל משהו אכן נכבה בהתלהבות הזאת...

לא יודע מה לומר עוד... רק להצטרף אליך בגעגוע....

יקי
 
הדיונים במוזיקה עברו ברובם למקומות אחרים

ובעיקר לפורמטים אחרים, מיידיים יותר, ושדורשים פחות התעמקות ותשומת לב.
חלק מהאנשים שהזכרת חיים וקיימים - את שניים מהם אני "רואה" בפייסבוק. טוב, גם השאר מן הסתם חיים וקיימים, רק לא כאן.
&nbsp
פורומים, כפורמט לדיונים, נשאר כיום רק מנת חלקם של אנשים בעלי תחומי עניין אזוטריים, או כאלו שהאנונימיות מהווה עבורם יתרון. כך, למשל, דיונים על פרקים אבודים מתוכניות טלוויזיה בריטיות - שלכאורה נמחקו ע"י ה-BBC - מנוהלים עד היום בפורומים. אבל גם שם התחילו לאחרונה לדרוש שהיוזרים יזדהו בשמם האמיתי.
&nbsp
אף אחד לא טורח לכתוב מסות שלמות על אלבומים או אמנים - כי למי יש זמן לקרוא? בעידן של מסרים מיידיים והודעות של 140 תווים, אין מי שישקיע בדיונים ארוכים.
תפוז, כפלטפורמה טכנולוגית-חברתית, אינה יכולה להציע למשתמשים בה את היתרונות שיש למערכות האחרות. מהפן החברתי, פייסבוק ניצחה בנוקאאוט את תפוז, כי האנונימיות של היוזרים אינה מאפשרת לרובם להכיר את מי שהם מתכתבים עמם - בדיוק הסיבה שפייסבוק הפכה ליישות החזקה בעולם. מבחינה טכנולוגית, הממשק של תפוז איננו קל לשימוש כממשקים יותר חדישים. הצפת הפורומים בפרסומות, כולל וידאו מוטמע בהודעות, מסמנת יותר מכל את גסיסת הפורמט הזה. מספר הפורומים צנח בצורה דרסטית, במקביל למספר הגולשים. נראה שמרבית הפורומים כיום מנוהלים ע"י גופים אינטרסנטיים, שמן הסתם משלמים כסף טוב עבור מה שהוא כיום, תכלס, פלטפורמה פרסומית.
 

King Midas

New member
אותך ואת יקי

אני גם זוכר מהימים ההם, כמו גם את המנהל הנוכחי.
גם לי הייתה תקופה שלא הייתי פעיל פה, בערך מסוף 2010, ורק השנה חזרתי כדי לבדוק מה העניינים.
 

Celluloid Hero

New member
הפורום סיים את תפקידו ההסטורי.

האמת הקשה צריכה להאמר, גם אם היא ברורה לחלוטין לכל אחד שעוד מסתובב פה מדי פעם וממש לא צריכה להאמר. למעשה תפקידו ההסטורי הסתיים ממזמן, עוד כשהיתה פה מסה גדולה של אנשים, והקרקע של הנושאים שאפשר היה לדון בהם הייתה בתולית לגמרי מחפירות. הוא היה מקום מפגש, מקום משחק, מקום השפעה והזנה הדדית, מעין מחתרת מוזיקלית ותרבותית שמוציאה את המיטב (לעתים גם את הרע) ממשתתפיה (בטח ובטח פורום פסיכדליה, שמי שנכנס אליו, כבר לא יצא ממנו אותו הדבר). לצערי יצא לי לתפוס רק את הזנב של תור הזהב הזה, כי הייתי עסוק בצבא ,ולפני כן בפורומים בשפה האנגלית.

אמר כבר מישהו (נדמה לי הגמד)- העובדה שלא צמח דור חדש של משתתפים, כי הוא נשאב למקומות אחרים, ולא הוזרם לכאן דם חדש, היא הסיבה שהפורום קמל. אני מאמין שחלבנו את עטיני המשתתפים הקיימים עד תום. היי, אם מעיין ההשראה של מוזיקאים ולהקות גדולות, מתייבש אחרי 5-6 שנים אינטנסיביות, אין סיבה שנצפה למשהו אחר מעצמנו. אלא אם אתה אומן כמו פיל קולינס נגיד, ואז אתה יכול להמשיך לנצח כנראה :)

אז אומנם לא הפסקנו להקשיב למוזיקה, ולא הפסקנו לאהוב מוזיקה, אבל המילים שאפשר לכתוב על מוזיקה מתחילות לחזור על עצמן מהר מאוד, ואם לא צץ מולך בנאדם שיבין אותן בצורה חדשה, ויגרום לך להסתכל עליהן (ועל עצמך) אחרת, אין מה שיגרום לך לפתח דיון חדש. הייתי אומר שבדיעבד התברר, שעבור פורום ותיק, במיוחד כמו פורום אגדות רוק, המשתתפים גדולים מהנושא של הפורום. ובמיוחד בשנים החזקות האחרונות כשהברמלאי ניהל כמו שרק הברמלאי ידע, ואני ניסיתי את מזלי אחריו (וכשלתי קשות, בטח במובן הרייטינגי), יש מצב שהנושא של הפורום היה רק תירוץ..
 

LadyG

New member
נראה לי שבעזרתך מצאתי את השורה שתחקק על קברי

בבוא העת


פורום פסיכדליה , כמו נפילה למחילת הארנב - כבר לא תוכל לצאת אותו אדם.

זה היה הרבה יותר מפורום. אי אפשר להסביר קסם כמו שאי אפשר להסביר מה הנוסחה לכתיבת להיט. כשהקסם מתקיים - כולם יודעים זאת.
 

Faria

New member
ההודעה שלך עשתה לי את היום

(לא בגלל התוכן, רק בגלל הידיעה שאת עדיין חיה, בועטת, ומחפשת שורות לקברים)
 

LadyG

New member
איזה כייף לראות הודעה ממך

מאז המפגש האייקוני בגילון חלפו 12 שנים 5 חודשים ושבוע (אבל מי סופר) , הייתי מציעה לשחזר אותו אבל תכף יבוא המלנכולי ויגיד שאני שוב הורסת לו את החיים
 

Faria

New member
היה מפגש לא פחות אייקוני

בלונדון לפני 11 שנים חודשיים ושבועיים וחצי.
אמנם בפורום יותר רחב/מצומצם (תלוי איך מסתכלים על זה).
 

LadyG

New member
לגמרי

והמפגש הונצח במאמר ארוך מאד המתאר את קורותיהם של הליידי והגנום בסווינגינג לונדון.
אני סומכת על ברמלאי שבטח פירק את המאמר לגורמים וגרס אותו כמו שפירק לרסיסים את כל מאמרי פרוייקט האלבומים, אחד הפרוייקטים היותר מוצלחים של הפורום הזה.
&nbsp
בכל מקרה יקירי אני חושבת שאפשר לעלות זכרונות על כוס בירה או שתיים .
 

LadyG

New member
כי מגיע לו

וכל מה שכתבתי כאן אמרתי לו כמובן פנים מול פנים על מדרגות קצת אחרת ז"ל כך שזה לא סוד. הוא ערבב את המאמרים ופירק אותם לגורמים.
&nbsp
בכל מקרה בירה עם הגנום נשמע מעולה

&nbsp
 

TheFly

New member
איך שהזמן עף

יאללה ככה עברו להן 12 שנה מאותו המפגש בשבת הגשומה אצל יקי, הזמן עף
 

Celluloid Hero

New member
לכבוד הוא לי ליידי :)

במיוחד שכתבתי אולי איזה 5 הודעות בפורום הפסיכדלי, אבל בהחלט כל שירשור נחרט בזכרון (למשל משהו על אומני פולק פסיכדליים בשוודיה של ג'יי המעופף, ואיך ABBA לא נכנסים לכל העסק), וכמובן לקרוא קצת פה קצת שם, ולהבין מזה קצת מאוד פה וקצת מאוד שם. אז כנראה אני הקנדידט האולטימטיבי :)
 
מסכימה עם ציףציף שפורמטים כאלה ייעלמו בסוף

דוגמא לפורום מוזיקה מחו''ל כמו הממשק של הפורום הנוכחי אבל ללא פירסומות המעצבנות בהחלט השייך לאיזה איש עסקים עשיר אוהב מוזיקה אך לא כותב ומשתתף בדיונים שהוא מממן ברקע את הוצאות של האתר הוקם בשנות 2000 עם 70.000 חברים רשומים ויותר ממיליון פוסטים שהיה פעם פורום הכי תוסס בתחום ואלפים כתבו בו ונחשב ל reference לכל מי שרצה למצוא מידע מפורט על ז'אנרים אמנים אלבומים והיסטוריית המוזיקה הלך וירד עם השנים. כיום יש אולי כעשרים חברים קבועים שכותבים ועוד כמה חברים מידי פעם. אתר יוצא מן הכלל שחברים עמלו בו רבות על מנת שכל התכנים יהיו איכותיים. למשל אין שם מנהל ראשי אלא moderators קבוצת חברים כותבים ואחראים על בדיקת תוכן המאמרים ואישורם לפני שליחתם לפורום וכל מי שכותב סקירה כלשהי עליו לשלוח אותה בפרטי לפני פירסומה לאחראי אחד על התכנים שבודק את איכות התוכן ומאשר או לא או ממליץ לערוך שינויים לפני האישור הסופי. גם על האחראים עצמם חלה אותה מגבלה להגיש קודם לבדיקה. אתר רציני מאוד וחבל מאוד שאף הוא סופו מתקרב. הכותבים הוותיקים העדיפו לפתוח בלוגים אישיים ובשנים האחרונות ראינו פריחה בתחום וגם כותבים חדשים מצטרפים יותר למדיה הזו. אחרים הלכו לכיוון שידורי תוכניות רדיו באינטרנט. וכמובן גם הפריחה של עיתוני מוזיקה. האינטרנט איפשר מגוון של פלטפורמות חדישות יותר מתאימות לקהל יותר צעיר המכיר את הטכנולוגיות החדשות. גם בפייסבוק קיימות קבוצות דיון טובות באנגלית שבדקתי וגם שם המנהלים דורשים שהפוסטים לא ייחרגו מנושא הפורום. ויש כותבים שפתחו עמוד אישי ומעלים כמעט כל יום תכנים בתחום המוזיקה מאוד מעניינים כמו בלוג אישי עם קהל עוקב ומגיב. רואים גם מוזיקאים עצמם שמצטרפים לדיונים בקבוצות השונות גם אלה שלא מקליטים יותר ואלה שכן כי הדיון רציני ופורה. לא הכל שיטחי בפייסבוק ואותם הכותבים האיכותיים שהיו בפורמטים הישנים ועברו לפייסבוק עדיין תורמים תכנים מצוינים בתחום שהם אוהבים. פייסבוק זה העולם הגדול. אני רשומה בכ- מאה קבוצות מוזיקה וכל רגע יש מה לשמוע לקרוא להגיב להכיר חובבי מוזיקה מכל העולם. הכרתי גם מוזיקאי הקראוטרוק בפורום הקראוט ששלחו לי בפרטי תמונות נהדרות שלהם מאותה התקופה והפנו אותי לגירסאות מיוחדות של הקטעים שלהם מאותה התקופה וזה היה תענוג גדול בשבילי. הכרתי מוזיקאים אחרים בקבוצות אחרות ששוחתי איתם בפרטי. הכרתי שדרני רדיו מאנגליה וארה''ב ששולחים לי כל הזמן קישורים לחומרים האזנה מיוחדים. ואני מניחה שגם בקבוצות מוזיקה ישראליות החברים מתקשרים בזירה הפרטית. נכון שלוקח קצת זמן להסתגל לאפשרויות החדשות אבל לדעתי זה שווה מאוד.
 
קפצתי במקרה ..

והנה הודעה כזאת .. נוסטלגית. תראה, תשמע. לשחות בים של נוסטלגיה זאת פעולה מהנה ומכאיבה בו-זמנית. מי כמוני יזדהה איתך. בשביל שיזרום דם חדש, צריך גם שמוזיקת הרוק תזרים דם חדש, ומה לעשות, זה לא ממש קורה. לא שלא קיימים דברים חדשים וטובים, אבל הרוק'נ'רול לא בדיוק IN. בכלל, לא תשמע היום על יצירה שמציתה את הדמיון של ההמונים, משהו שמרעיד את אמות הסיפין, מפגש קוסמי בין יצירה גדולה למסות של אנשים. משהו כמו NEVERMIND משנות ה-90. אמנם יוצאות לאוויר העולם יצירות מצוינות, אבל מזמן לא הפכו יצירת רוק לאיזה דגל להישען עליו. (דבר דומה אגב קורה בשדה הספרותי. יוצאים דברים נהדרים, אבל אין איזה טון שולט. לטובה ולרעה - לרעה, מבחינת הפורומים, נוצר פחות הייפ).

כשמאוד עסוקים בעבר, וזה נכון לא רק למוזיקת רוק, נוצרת איזו קדושה מסוימת שהיא קצת מנוונת. ופורום אגדות רוק היה "מצטיין" בתכונה הזאת מאז ומעולם.
כן, גם אני אוהב את ניל יאנג ואת הביטלס. אבל למה לא לדבר על "המם אותי", שהבסים שלו הכפילו לי את הדופק כששמעתי אותו לראשונה? למה לא דבר על הרגע המוזר הזה שבו יונה וולך פגשה נגיעות של פינק פלויד המוקדמים? ואיך אפשר לפספס את התחייה הגדולה שעברה על אחת הלהקות הכי מעניינות שפועלות בסצנה בעשורים האחרונים?

אני הייתי שמח לדיונים עמוקים על מוזיקה, על ספרים, על תרבות. אני אפילו מחפש מקומות כאלה. מקום שיפגיש אנשים עם תשוקה, מקום שבו אמנים יכולים לחשוף את היצירות שלהם, מקום שיוצר ומתחדש, לא איכפת לי ממש באיזה מסגרת דבר כזה יתרחש. אם תמצא אחת כזאת, אז תודיע, כן?






 

Celluloid Hero

New member
זה נכון שציר היצירה הבועטת זז לכיוון אחר

מאז אמצע-סוף הניינטיז נניח. לסדרות הטלוויזיה, אם שואלים אותי, אבל גם שם ישנה התדלדלות קבועה, שתסתיים בקרוב באותו הגורל כמו של המוזיקה.

בגדול, העולם מתחלק ליוצרים ולמתחקים. יוצרים תמיד היו מעט, מתחקים תמיד היו המונים, אבל נדמה שככל שהשנים נעות בציר הזמן, מס' היוצרים קטן יותר יותר, כי הגבול מטשטש בין שתי הקבוצות. בימינו כל אחד הוא יוצר, וכל אחד הוא קהל, מה שאומר שכולנו שום דבר אחד גדול. אדם מן השורה לא יכול להיות יוצר כשהתאגידים יונקים את תאי המוח שלו מגיל אפסות, לוקחים ממנו את הבחירה החופשית שלו (אם באמת אי פעם הייתה לנו אחת כזאת), ומבצעים "הפרד ומשול", בעזרת כלים פסאודו-אינדיבידואליסטים כגון פייסבוק. עם פייסבוק, אתה יכול להיות בטוח שבחיים לא תנהל דיון מעמיק ומעניין, כי תמיד תנהל אותו עם אנשים שחושבים כמוך. וזה חלל שגם חברות במאה קבוצות מוזיקליות בו זמנית בפסייברוך לא ימלא לעד. (אגב, מבחינתי יש כזה דבר יותר מדי למוח האנושי, והוא מתחיל אחרי שגמרתם לספור עם כל האצבעות שאלוהים נתן לכם את מס' החברים שלכם, ואת מס' קבוצות החברים שלכם..).
אז מה שנשאר לבנאדם הוא לדאוג לתרבות שלו ושל משפחתו, כי אף אחד לא ידאג לו במקומו. המילה תרבות נכחדת, ועם סיום העניין הזה, כולנו נטפס חזרה לעצים שמהם הגענו מהם, כדי להשליך את הבננה האחרונה ההיא שלא נשרה רדיואקטיבית מן העץ. רק אז אולי נבין כמה טעינו. בינתיים, אפשר להתחיל בלהשליך אחד על השני קצת מוזיקת טובה, אה?



(למטה זה מהאלבום של המאנקיז שיצא השנה, בחיי קטע ענק!)

 
משהו בתחושת קץ העולם הזאת שאתה מתאר

עובר בספר חדש שהתמודד השנה על פרס ספיר, "עריק" של עילי ראונר, ספר מאוד יפה ובהחלט מומלץ.

לפי איך שאני רואה את הדברים, תחושת "קץ העולם" הזאת, מדגדגת יותר אצל אנשי תרבות ממה שקוראים אותו דור ה-x, שהיו כבר לנערים עם תודעה בשנות ה-90 וחוו רנסאנס תרבותי מעניין בצעירותם, ופתאום נפלו עליהם האפליקציות האלה ששינו הכל. מי שגדל עם הדברים האלה פחות נבהל מהשינוי ההיסטורי.

מה שלי קשה עם הדור שלי שחסרה לו תודעה של היסטוריית האומנות. זה לא מפליא, כי גם רואים את זה בתוצרים התרבותיים שהוא מפיק. לדורות השונים של האומנים היה מה להגיד, והם לא התביישו לראות את עצמם כפורצי דרך או כאנשי השעה. גם כשמה שהיה לאומנות להגיד, נניח בשנות ה-90 בספרות, זה שאין מה להגיד, האומנים שכונו אז "פוסט-מודרנים" לא התביישו בלראות את הסגנון החדש שהם יצרו (טוב, לא באמת חדש - הסוריאליזם של תחילת המאה הקודמת היה לפוסט מודרניזם בערך מה שהפרוטו פאנק של שנות השישים יהיה לגראנג' של נירוונה) - דמויות שטוחות, פירוק של מבני העומק וכו' כדבר החדש, כאומנות שמתאימה לדור שלהם, אומנות שיכולה לעמוד על המדף יחד טולסטוי.

אם תשוטט בפייסבוק שלי, אז תראה שכן יש סגנון שמאפיין את הדור החדש. אני קורא לו "היפר פוסט מודרניזם" ואלו ההודעות שאתה רואה על מה שקרה לי עם הקופאית בסופר, עם המוכר בחנות נעליים וכו'. נשמע טיפשי? אפשר לשכלל את זה. להבין שהדבר שמתאים לנו זה מחיקה של נפש מורכבת, מחיקה של היסטוריה והקשר ובעיקר, שיהיה ק צ ר, מאוד קצר, דחוס וממצה, בלי ספרותיות מעושה ובלי בלבולי מוח או במילים אחרות, כל מה שהיה בשנות ה-90 רק במוקצן. אפשר, מניסיון, כשמפעילים את מערכת הערכים הארעית והמנותקת הזאת על פוליטיקה, חברה ואינדיבידואל להגיע לתובנות מאוד מעניינות, אבל צריך בשביל זה אנשים שיבינו מה הם עושים, ושיהיו, כמובן, מוכשרים.

אבל, וזה קשור לארעיות ולניתוק של היצירה עצמה, אנחנו לא שואפים לעמוד על המדף יחד עם טולסטוי, להביא את הייחודיות שלנו לעולם, להיסטוריה של האומנות. לא, אנחנו כותבים מה שבא לנו, בכיף שלנו, בלי מודעות.

והנה אחד הקטעים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות


 

Celluloid Hero

New member
אולמניקו אנחנו בני אותו הדור

שנתיים לפה, חמש לשם, זה לא משנה. מה ששונה אצלנו זה רק האישיות, ותאמין לי שכל בני דורי וחבריי מחוברים חזק ביותר לפייסבוק וכל אפליקציה אפשרית. זה לא גורם לי לשנוא אותם פחות... אני רק תוהה לעצמי איך אפשר להיות אומן ויוצר עם יכולת ריכוז של תינוק בן שנה (בחיי שאני רואה הקבלה יפה בין אנשי הפייסבוק לאחיין שלי שלמד ללכת רק לפני איזה חודש). ייתכן שזה אפשרי, אני לא אומר שלא, אבל לאישיות שלי- כן, זה נשמע משונה. ואין לי בעיה למצוא את הגדולה גם בדברים פשוטים, גם בדברים בסיסיים, אני נהנה מהארדקור-פאנק למען השם. אני רק חושב שעבור הפאנקיסטים, הבסיסיות והחייתיות הייתה מבחירה, כאשר רובם הגדול היו מאוד אינטיליגנטיים, עם שטחי תרבות מאוד רחבים שהם קיבלו בצעירותם והמשיכו לטפח גם בבגורתם. זה שהם החליטו להשמיד אותם מוזיקלית (פוסט פאנק נגיד, נוייז רוק נגיד), זה לא אומר שהם לא נהגו באיזושהי אחריות תרבותית אלטרנטיבית תוך כדי שהם עושים את זה. הבעיה היא רק, שלי נראה שלאנשים שרודפים אחרי פוקימונים וירטואלים כבר אין ברירה. הם לא יידעו לעשות משהו אחר. לא יהיה להם ממה לשאוב, לא יהיה להם בחירה. רק ניוון שיכלי. ומפה הדרך לסייבורגים קצרה מאוד. תראה, רוקנרול צומח מתרבות נגד, ותרבות נגד צומחת מהמחתרת, והמחתרת בורחת מאייפונים וטוויטרים כמו בינה מכנסת ישראל. מה שאומר, שהכי הרבה שאפשר ליצור בימינו זה מחתרת של בנאדם אחד, שמסרב לשחק במשחק הזה. זה לא שלא הייתי מאוד רוצה להרחיב אותה, אבל אם לא תהיה לי ברירה, גם בנאדם אחד זה מספיק לי בהחלט.

 
כיוצר, אני מסרב להתנתק מהדור שלנו

אני נלחם על אותם לבבות שרואים הישרדות. אני לא מצפה לניצחונות גדולים, אבל ניצחונות פיצפונים מספיקים לי. במוזיקה זה עוד יותר פשוט. אתה מקשיב - תופס את הלב לא תופס את הלב, ופה זה נגמר. נכון שמאחורי המוזיקה עומדת מלאכת מחשבת, אבל מבחינה, נקרא לזה, צרכנית, זה מוצר שיותר קל לעיכול לדור בעל הפרעות קשב. בתחום שאני מתעסק אתו, זה מסובך בהרבה. בספרות, הקורא הפוטנציאלי צריך להשקיע זמן ומאמץ קוגנטיבי כדי להיכנס לתוך היצירה. אז מה עושים? או שמוותרים על הדור בעל הפרעות הקשב, וכותבים בשביל מבקרי אומנות\אנשים מבוגרים וסבלניים, מה שרוב הכותבים היום עושים. או שאתה כותב אינסטנט. כאדם ששייך לדורו ומקיים אתו יחסים מורכבים של להיות חלק ממנו ולהסתכל עליו מבחוץ לסירוגין, אני לא יכול להתנתק. הרי גם אני, כשאני מקשיב למוזיקה או קורא ספר, אם זה לא תופס אותי מההתחלה, אומר את האמת, קשה לי. לכן אני לא יכול שלא לבחור אלא לכתוב אינסטנט, במחשבה מראש על אנשים עם קשיי ריכוז. אבל לא אינסטנט חסר מודעות היסטורית. אחרי תואר בספרות וחקירה מתמשכת של ההיסטוריה היצירתית בתחום, אני יודע בתוך איזה הקשר אני פועל כשאני בוחר בסגנון מסוים. אז כן, המטרה שלי היא לתפוס את החבר'ה שבגילנו, בז'אנר המוזנח מכולם. אתגר מוטרף עד כדי טמטום, אבל מעניין


 
למעלה