משהו בתחושת קץ העולם הזאת שאתה מתאר
עובר בספר חדש שהתמודד השנה על פרס ספיר, "עריק" של עילי ראונר, ספר מאוד יפה ובהחלט מומלץ.
לפי איך שאני רואה את הדברים, תחושת "קץ העולם" הזאת, מדגדגת יותר אצל אנשי תרבות ממה שקוראים אותו דור ה-x, שהיו כבר לנערים עם תודעה בשנות ה-90 וחוו רנסאנס תרבותי מעניין בצעירותם, ופתאום נפלו עליהם האפליקציות האלה ששינו הכל. מי שגדל עם הדברים האלה פחות נבהל מהשינוי ההיסטורי.
מה שלי קשה עם הדור שלי שחסרה לו תודעה של היסטוריית האומנות. זה לא מפליא, כי גם רואים את זה בתוצרים התרבותיים שהוא מפיק. לדורות השונים של האומנים היה מה להגיד, והם לא התביישו לראות את עצמם כפורצי דרך או כאנשי השעה. גם כשמה שהיה לאומנות להגיד, נניח בשנות ה-90 בספרות, זה שאין מה להגיד, האומנים שכונו אז "פוסט-מודרנים" לא התביישו בלראות את הסגנון החדש שהם יצרו (טוב, לא באמת חדש - הסוריאליזם של תחילת המאה הקודמת היה לפוסט מודרניזם בערך מה שהפרוטו פאנק של שנות השישים יהיה לגראנג' של נירוונה) - דמויות שטוחות, פירוק של מבני העומק וכו' כדבר החדש, כאומנות שמתאימה לדור שלהם, אומנות שיכולה לעמוד על המדף יחד טולסטוי.
אם תשוטט בפייסבוק שלי, אז תראה שכן יש סגנון שמאפיין את הדור החדש. אני קורא לו "היפר פוסט מודרניזם" ואלו ההודעות שאתה רואה על מה שקרה לי עם הקופאית בסופר, עם המוכר בחנות נעליים וכו'. נשמע טיפשי? אפשר לשכלל את זה. להבין שהדבר שמתאים לנו זה מחיקה של נפש מורכבת, מחיקה של היסטוריה והקשר ובעיקר, שיהיה ק צ ר, מאוד קצר, דחוס וממצה, בלי ספרותיות מעושה ובלי בלבולי מוח או במילים אחרות, כל מה שהיה בשנות ה-90 רק במוקצן. אפשר, מניסיון, כשמפעילים את מערכת הערכים הארעית והמנותקת הזאת על פוליטיקה, חברה ואינדיבידואל להגיע לתובנות מאוד מעניינות, אבל צריך בשביל זה אנשים שיבינו מה הם עושים, ושיהיו, כמובן, מוכשרים.
אבל, וזה קשור לארעיות ולניתוק של היצירה עצמה, אנחנו לא שואפים לעמוד על המדף יחד עם טולסטוי, להביא את הייחודיות שלנו לעולם, להיסטוריה של האומנות. לא, אנחנו כותבים מה שבא לנו, בכיף שלנו, בלי מודעות.
והנה אחד הקטעים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות
