היומן../images/Emo63.gif
כמו בכל החיים שלי , כמו בשנים של טיפולי הפוריות וההריון הנורא שהיה כמו בגידול הבן שלי המתוק שהוא החיים שלי
אני כותבת.. כותבת הכל כל מה שעובר בראש שלי בלב שלי בחיים שלי אני מוכרחה לעשות את זה, בחוץ חייבים להיות חזקים רגועים הגיוניים..... וברוב המקרים גם אי אפשר לספר ממש כלום או רק את קצה קצהו של הקרחון אז אני כותבת . אני כותבת בפורום כי ככה אני גם לא מרגישה ממש לבד ורק מי שעובר את זה ממש מרגיש ומבין ולא צריך להסביר או להתנצל ... אנחנו בשלב הראשון אישור הועדה העקרוני (ממתינים.....
) האמת, שאני עוד מעכלת את השינוי הזה למרות כל ההגיון וההקלה הסמויה שאני מרגישה נורא כואב לי אני מסתכלת בראי ורואה אישה צעירה עם גוף של נערה דווקא לא רואים כלום לא רואים שאני בכלל לא אישה ממש יותר. הרבה פעמים אני מסתכלת לראות אולי יש סימנים .. שאף אחד לא ירגיש שבכלל אני לא מסוגלת להרות או ללדת כמו כל אישה אחרת (כמעט) אני אפילו לא יכולה לעבור יותר טיפולי פוריות (מי היה מאמין שאני אצטער אפילו על זה..) עמוק בלב זה מרגיש "נכשל" יש לזה המון סימנים קטים כאלו מרגיזים... נהיים רגישים יותר -מספיק שבעלי יגיד לי "יו למה לא צכעת את השיער את נראת זקנה ככה" הוא צוחק ולי זה כמו סכין בלב כן השחלות שלי בנות 55 ואני רק בת 37... למה אתא חייב להזכיר לי את זה? איש טיפש
הוא בכלל לא התכוון אבל העיניים שלי כבר היו מלאות דמעות אני נורא מקנאה בכל אחת שבהריון וכמו מזוכיסטית שואלת מה שלומך? את צריכה עזרה? איזה יופי את נראת.... לא מרשה לעצמי להראות בסימן קל שבקלים את הצער כשאני מסתכלת על התינוקות החדשים של החברות האהובות שלי שנלחמו בטיפולים וילדו - הרי גם אני הצלחתי פעם אחת כנגד כל הסיכויים מה יש לי ? יש ימים שאני שקועה ברחמים עצמיים מעצבנים כאלו ויש ימים טובים שאני שמחה. אני חושבת המון על הפונדקאית שתהיה לי דברים טובים דברים משונים דברים תלושי מציאות כל מיני... בעלי אמר לי שכשזה קורה בחיים במציאות הכל משתנה אני יודעת שהוא צודק אבל הלב שלי יש לו חיים משלו והוא מרגיש בשבילי כנראה. אני יודעת שזה הריון "נפשי" שהמעמסה הרגשית תהיה אדירה אני יודעת שאני צריכה לשמור על התינוק שלי ועל האישה שנושאת אותו ברחמה שלשניהם יהיה טוב הם כאילו הופכים בראש שלי לישות אחת שלמה אני מקווה שהיא תרשה לי לאהוב אותו לגעת בו כשהוא בבטן להרגיש "קצת" נורמאלית קצת אמא של ממש בהריון שנאתי להיות בהריון נורא סבלתי וכאבתי וחרדתי זה היה נורא אני לא זוכרת את הכאבים הפיסיים האיומים את הניתוחים על התינוק בבטן את התפרים את הצרחות בלילות את האחות שמחבקת אותי בבית החולים ואומרת לי "אל תבכי תשמרי על העובר" אותה אני זוכרת דווקא... רק את החרדה אני זוכרת את הפחד הנורא שהילד יחיה שהילד ישרוד שהילד לא יסבול שלא אאבד אותו בציפורניים החזקתי הכל אני יודעת שהפונדקאית היא אישה בריאה אישה שיכולה להחזיק תינוק - איזה כייף לה אני מקנאה נורא אני יודעת שהיא לעולם לא תבין את החרדה הנוראה ממש ואני יודעת שאסור יהיה לה להרגיש כמה באמת אני חרדה הרי אין סיבה הרחם שלה חזק היא אישה חזקה היא "אדמה" היא "חוה אמנו" היא יכולה לעשות את זה אני לא. אני אוהבת אותה מעכשיו אני דואגת לה מעכשיו ואפילו עוד אין אישור ועדה... ואפילו.. זה לא הילד שלי ממש לא מהביצית שלי לא מהבטן שלי ועדיין אני אוהבת אותו נורא המון המון אני אוהבת אותו ואני מחכה לו... אני מלטפת את הבגדים הקטנטנים של פגים ששמרתי להימים שהבן שלי נולד לא יאומן כמה מהר הקטנטנים האלו גדלים כיסתי את השמיכה הקטנה של "יוצאים מבית החולים" שמיכה עם ריץ רץ כחולה עם אפילקציה של דובי.. השמיכה של התינוק שלי והתינוק שלי יצטרך ההתחיל את חייו במעבדה בחו"ל ברחם של אישה אחרת אישה מופלאה שתעזור לי הוא לא יכיר אותי לפני שיוולד לא את הריח לא את הקול שלי כלום אבל הוא יהיה שלי מי יכול בכלל להסביר אמהות כמה רחוק אני הולכת.... ואני לא הולכת לבד יש עוד אישה אחת שאני בכלל לא מכירה שתעשה איתי את המסע הזה כי נכשלתי לעשות אותו בעצמי אפילו שמזל שיש דרך כזו אפילו שהכל יהיה טוב ואני יודעת שבסוף אני אחבק עוד תינוק שלי זה עדיין נורא כואב אולי אני ארגיש אחרת אבל ככה זה עכשיו בהתחלה של הכל אני אפילו לא יודעת מה יהיה ממש זה מרגש וזה מפחיד וזה מותח לפחות יש לי שביל מסודר ללכת בו ומלווים אני רוצה כל כך להגיע לקו הסיום לחזור הביתה בידיים מלאות חבילה קטנה של אושר ואת כל האנרגיות שלי אני שומרת מוציאה מה"מחסן" את הסבלנות את הציפיה השקטה את האלבומים החדשים שעוד אין בהם תמונות - זה לתינוק שלי שיבוא אני אומרת לבעלי (הוא חושב שאני קוקו) אפילו שמות כבר יש לי כי אני חושבת שתינוק צריך שם עוד לפני שהוא מגיע לעולם שידע שיש לו מקום אפילו וילונות לחדר שלו קניתי כבר יפיפיים צהובים שמחים.... למה אני בוכה?
כמו בכל החיים שלי , כמו בשנים של טיפולי הפוריות וההריון הנורא שהיה כמו בגידול הבן שלי המתוק שהוא החיים שלי
