היום
היום התעוררתי בבוקר מוקדם,וניסיתי לשחזר את הרגשת הבוקר שאני מחכה לה כבר זמן רב-אותה הרגשה של ציפיה ליום שהולך להיות,עם חיוך וכיף.כבר הרבה זמן שלא היתה לי את ההרגשה הזאת. מכירים את ההרגשה שיש כשקמים משינת אחה"צ טרופה?מן בלבול ורצון לבכות שכזה...?ככה אני קמה בבוקר בשבועות האחרונים.ואני גם לא מצליחה לחייך,דבר שלא טיפוסי לי בכלל,כי אני תמיד צוחקת ומצחיקה ומחייכת. האנשים כאן מסביבי מוציאים ממני את האנרגיות ושמחת החיים. לפני כשלושה שבועות התחלתי לעבוד בתור או-פר(אני גרה אצל אנשים בבית מטפלת בילדים,מבשלת ומנקה) אצל משפחה.זו עבודה שעשיתי בעבר במשך כשנה,והיה לי בה מאוד כיף,וגם סביבת עבודה מדהימה(עד היום,9 חודשים אחרי שסיימתי לעבוד אצל המשפחה הקודמת אני נפגשת איתם פעמיים בשבוע לפחות) המשפחה הנוכחית שאצלה אני עובדת,פשוט עושה לי עוול.הם לא רעים במכוון או משהו,אלא פשוט נוהגים בי כעובדת זרה-כאילו אני חסרת כל אישיות,רצונות ואופי.היתה להם עובדת זרה לפניי אך הם נפטרו ממנה כי משטרת ההגירה התחילה לרחרח. ואז הם החליטו לקחת אופר,שזו אני,רק שמשום מה הם עדיין חושבים שאני העובדת הזרה שהיתה להם. הם משלמים לי כסף טוב ואף נתנו לי רכב משלי בו אני נוסעת לאן שחפצה נפשי,ובעיקר הביתה בסופי שבוע וזה נחמד,אבל זה לא מפצה על ההרגשה שלי.כולם פה נורא קרירים ועצורים,או לחלופין עסוקים בלצרוח אחד על השני.הילדים נורא מפונקים ומסתכלים עליי כאילו אני המשרתת האישית של כל אחד מהם. וכל כך קשה לי.לא היה פה יום אחד שלא בכיתי בו. מה שהכי כואב לי זו העובדה שהאינטואיציות שלי הטעו אותי-בפגישות הראשונות איתם היה נראה כאילו הם השידוך המתאים בשבילי-מקום בו אני אוכל לתת ולקבל,כמו שאני רגילה.ואז נכנסתי לפה וגיליתי כמה אני בעצם אויר(שמנקה ומבשל) התחלתי לחפש לי עבודות אחרות,פה באיזור,אבל אני מרגישה שכל שניה שעוברת עליי פה מקמטת אותי יותר ויותר ושוברת אותי. לא מתאים לי להיות כל כך שפופה ומכונסת.פשוט כבר אין לי אנרגיות לשום דבר חוצ מלישון,ולא בא לי להיות פה בכלל.מה שעצוב הוא שהאנשים האלה רואים ביחס שלהם אליי דבר טבעי ונכון. כאילו הם לא רואים מי אני באמת.בעצם לא כאילו,הם באמת לא רואים אותי. הקלה. תודה ויום טוב
היום התעוררתי בבוקר מוקדם,וניסיתי לשחזר את הרגשת הבוקר שאני מחכה לה כבר זמן רב-אותה הרגשה של ציפיה ליום שהולך להיות,עם חיוך וכיף.כבר הרבה זמן שלא היתה לי את ההרגשה הזאת. מכירים את ההרגשה שיש כשקמים משינת אחה"צ טרופה?מן בלבול ורצון לבכות שכזה...?ככה אני קמה בבוקר בשבועות האחרונים.ואני גם לא מצליחה לחייך,דבר שלא טיפוסי לי בכלל,כי אני תמיד צוחקת ומצחיקה ומחייכת. האנשים כאן מסביבי מוציאים ממני את האנרגיות ושמחת החיים. לפני כשלושה שבועות התחלתי לעבוד בתור או-פר(אני גרה אצל אנשים בבית מטפלת בילדים,מבשלת ומנקה) אצל משפחה.זו עבודה שעשיתי בעבר במשך כשנה,והיה לי בה מאוד כיף,וגם סביבת עבודה מדהימה(עד היום,9 חודשים אחרי שסיימתי לעבוד אצל המשפחה הקודמת אני נפגשת איתם פעמיים בשבוע לפחות) המשפחה הנוכחית שאצלה אני עובדת,פשוט עושה לי עוול.הם לא רעים במכוון או משהו,אלא פשוט נוהגים בי כעובדת זרה-כאילו אני חסרת כל אישיות,רצונות ואופי.היתה להם עובדת זרה לפניי אך הם נפטרו ממנה כי משטרת ההגירה התחילה לרחרח. ואז הם החליטו לקחת אופר,שזו אני,רק שמשום מה הם עדיין חושבים שאני העובדת הזרה שהיתה להם. הם משלמים לי כסף טוב ואף נתנו לי רכב משלי בו אני נוסעת לאן שחפצה נפשי,ובעיקר הביתה בסופי שבוע וזה נחמד,אבל זה לא מפצה על ההרגשה שלי.כולם פה נורא קרירים ועצורים,או לחלופין עסוקים בלצרוח אחד על השני.הילדים נורא מפונקים ומסתכלים עליי כאילו אני המשרתת האישית של כל אחד מהם. וכל כך קשה לי.לא היה פה יום אחד שלא בכיתי בו. מה שהכי כואב לי זו העובדה שהאינטואיציות שלי הטעו אותי-בפגישות הראשונות איתם היה נראה כאילו הם השידוך המתאים בשבילי-מקום בו אני אוכל לתת ולקבל,כמו שאני רגילה.ואז נכנסתי לפה וגיליתי כמה אני בעצם אויר(שמנקה ומבשל) התחלתי לחפש לי עבודות אחרות,פה באיזור,אבל אני מרגישה שכל שניה שעוברת עליי פה מקמטת אותי יותר ויותר ושוברת אותי. לא מתאים לי להיות כל כך שפופה ומכונסת.פשוט כבר אין לי אנרגיות לשום דבר חוצ מלישון,ולא בא לי להיות פה בכלל.מה שעצוב הוא שהאנשים האלה רואים ביחס שלהם אליי דבר טבעי ונכון. כאילו הם לא רואים מי אני באמת.בעצם לא כאילו,הם באמת לא רואים אותי. הקלה. תודה ויום טוב
