היום..

היום..

.. אני שלושה חודשים בדיוק בארץ. וזה כל כך כל כך מוזר. לא האמנתי שאני באמת אחזור לארץ באיזשהו שלב , ובטח שלא האמנתי שהזמן יעבור כל כך מהר.. אני עוד חיה בתחושה שמחר אני אחזור לברזיל , לבית ספר שלי , לבית שלי , לחבר שלי , להכל. בתחושה שברזיל עדיין חלק מהחיים שלי. מצד שני, נדמה לי לפעמים כאילו מעולם לא עברתי מכאן, כאילו השלוש שנים אחרונות נעלמו כלא היו.. אני לומדת רק חודשיים אבל זה מרגיש הרבה יותר , במיוחד בגלל שלומדים גם בימי ראשון (סיוטטט
).. כשהיה את הפיגוע כאן בכרכור לפני 10 ימים , לא האמנתי שזה באמת קורה.. כששמעתי את הפיצוץ וראיתי את העשן לא תיארתי לעצמי בכלל שזה פיגוע, שהאוטובוס התפוצץ. אני כל כך לא רגילה למציאות הזאת , וכל כך קשה לי לקבל אותה, להתייחס אליה בתור המציאות *שלי*.. זה לא שבברזיל לא שמענו על הפיגועים.. גם שם דאגתי, ואף פעם לא הייתי בטוחה במאה אחוז שבפיגוע האחרון לא נפגע מישו שאני מכירה, כי הרי אי אפשר להתקשר לכל העולם.. אבל מה שרואים מכאן לא רואים משם , וכשזה קורה מטר מהבית שלך , בדיוק כשחזרת לארץ , זה מפחיד בצורה שאי אפשר לתאר..
 
אני היחידה...

שחושבת שדווקא בחו"ל זה נראה הרבה יותר מפחיד מבישראל? לפני שנסעתי לישראל בקיץ זה נראה לי הרבה יותר מפחיד, בקושי יוצאים והכל... איזה בקושי יוצאים?? כל יום יצאתי
איזה כיף לך, את גרה בארץ.
 
תראי..

בחו"ל זה באמת נראה הרבה הרבה יותר מפחיד.. הכל מוצג בצורה הרבה יותר מוקצנת.. ממש פחדתי לבוא לבקר בארץ בפעם ה-1 , וכשהגעתי גיליתי שזה ממש לא כמו שזה נראה , או כמו שאמרת - כן יוצאים וכן חיים. זה ככה עד שזה פוגע בך , עד שכל מה שהולך כאן נוגע בך בצורה קצת יותר אישית.. וכיף לי שאני גרה בארץ? לא יודעת, החיים כאן הרבה יותר מלחיצים.. אני מתגעגעת לשקט שהיה בריו, למין תחושה הזאת שכל מה שקורה מסביב לא ממש נוגע לי כי זאת לא המדינה שלי ואלה לא הצרות שלי.. חוצמזה שההורים שלי נורא דאגנים בזמן האחרון , במיוחד אחרי הפיגוע.. והחברים שלי גרים על קו התפר , אז לבוא אליהם לא תמיד אפשר, וכשאת אצלם תמיד יש מתח באויר ואסור להסתובב בלילה וישנים עם כל החלונות סגורים ויש שמירה בישוב וניידות שכל הלילה מסתובבות.. בקיצור, לא כזאת אטרקציה. אבל זה מה יש, ואם לפני חצי שנה מישו היה אומר לי שהוא גר בארץ, גם אני הייתי מגיבה ב- איזה כיף לך , אתה גר בארץ.. אלה החיים..
 
למעלה