יש לי שני דברים להגיד על זה
האחד הוא שכולנו משליכים את הצרכים הרגשיים שלנו על אחרים, ואנחנו נמצאים בקשר עם אחרים כדי לספק צרכים רגשיים שלנו. אפשר אולי להגיש שיש צרכים יותר "נעלים" ויש פחות, אבל בפני עצמו, אין לך מה לכעוס על עצמך בגלל זה. אפילו הבאת ילדים לעולם היא בעיני בעת ובעונה אחת המעשה הכי אגואיסטי בעולם, ומצד שני המעשה הכי אלטרואיסטי בעולם. הרי ברור שאנחנו לא מביאים את הילדים בשבילם, כי הם לא קיימים לפני זה, אלא רק בשביל עצמנו, אבל יחד עם זאת, היש נתינה גדולה יותר מאשר של הורים לילדיהם? הדבר השני הוא לגבי האימון - אני מתאמן בחדר כושר, וזה נעים לי כשמדריך או מדריכה נוגעים בי כשהם מתקנים את התנועה. כמובן שמעבר לגבול מסויים זה יהיה מביך, אבל אף פעם לא קרה לי שהגבול הזה נחצה. קודם כל זה קל יותר להבין את המדריכים כשהם גן נוגעים ולא רק מדברים, כי כשאני כולי מתאמץ להרים את המשקולת, לא בטוח שיש לי מספיק דם במוח כדי להבין מייד הוראה שהייא מילולית בלבד, לא בטוח שאני יודע איפה בדיוק הבטן שלי
. דבר שני, זה מעביר איזשהי תחושה של נתינה משמעותית יותר מצד המדריך/ ה, פחות מנוכרת מאשר הוראה מילולית. אז את אומרת שזה מגיע אצלך גם מסתם צורך במגע - ובעיני זה הכי הכי בסדר בעולם.