היום שאחרי
בבחירות של 88' הייתי בן 16: לא יכולתי להצביע אבל לגמרי הייתי פעיל. גרתי אז בקיבוץ בגליל העליון והיינו יוצאים לפעילויות בקריית שמונה - זאת אומרת, היינו מנסים. לא יכולת להיות שמאלני מוצהר ולעשות תעמולה בקריית שמונה של אז: עיירת פיתוח שלא מצליחה להמריא, שיש בה מתח עז עם קיבוצי הסביבה, ששייכת מסורתית, שבטית, בלב ובנפש לליכוד ולימין. ללכת בחוצות קריית שמונה בחולצה שעליה כתוב 'אמת' נחשב מעשה נועז. זה היה מעוז ימני שאין לו תקנה. לא עוד. אתמול ניצחה מפלגת העבודה בקריית שמונה - 17.8 אחוזים מתושבי קריית שמונה הצביעו 'אמת', יותר מלכל מפלגה אחרת, וזה מרגש אותי יותר מכל ספירת מנדטים. כי זה הניצחון הגדול של העבודה בבחירות האלה: ניצחנו בקריית שמונה! והיינו שניים באופקים, וראשונים בשלומי... מפלגת העבודה והמסר שלה מגיעים סוף סוף לכל המקומות שחלמנו שהם יגיעו אליהם. בשבילי, זה לא הניצחון היחיד אתמול: זה היה יום של ניצחון לכל מי שהאמין בפשרה טריטוריאלית צודקת בינינו לבין הפלסטינים וזה יום של ניצחון לכל מי שתמיד ידע שיש רוב מוצק בעם לפשרה כזו, ורק המבנה המפלגתי-שבטי המעוות של הפוליטיקה הישראלית מונע ממנו להתגבש. עכשיו זה ברור ומובהק: יש רוב אמיתי לפשרה. זה היה יום של ניצחון לכל מי שהאמין בהצבתה של אלטרנטיבה כלכלית, צודקת, הגונה, סוציאל-דמוקרטית ואמיתית. בפעם הראשונה הוצגה חלופה לימין הקפיטליסטי, לשלטון בעלי ההון, למכירת המדינה לאוליגרכים ולהתעללות בשכבות החלשות. עצם הצבת האלטרנטיבה היה ניצחון - אבל הניצחון הגדול, המכריע הוא הניצחון האלקטוראלי: כי אתמול, באופן חד משמעי אומצה הדרך הזו על ידי הרוב. זה היה יום של ניצחון למי שהאמין במהפכה של עמיר פרץ, למי שהאמין שהאיש הזה ישנה את הפוליטיקה והמדינה. עמיר פרץ פתח חלון בפוליטיקה הישראלית ואוויר צח נכנס אליה לראשונה מזה זמן רב. רעיונות חדשים וגישה שונה. הוא פתח דלת ואנשים רבים באו למחנה, מעגלים וקהלים שאף אחד לא רצה להאמין שהם יצטרפו אלינו, והנה הם כאן, איתנו. עמיר פרץ יהיה האיש החזק בממשלה הבאה ודרכה של מפלגת העבודה, דרך התבונה המדינית והצדק החברתי, ביום שאחרי הניצחון הגדול בקריית שמונה ובמידנה כולה מותר לנו להיות גאים. זו אולי לא המהפכה הגדולה לה קיווינו, אבל זה הישג חסר תקדים, שינוי פניה של מדינת ישראל - ואנחנו, בדרכנו הקטנה, שותפים בו.
בבחירות של 88' הייתי בן 16: לא יכולתי להצביע אבל לגמרי הייתי פעיל. גרתי אז בקיבוץ בגליל העליון והיינו יוצאים לפעילויות בקריית שמונה - זאת אומרת, היינו מנסים. לא יכולת להיות שמאלני מוצהר ולעשות תעמולה בקריית שמונה של אז: עיירת פיתוח שלא מצליחה להמריא, שיש בה מתח עז עם קיבוצי הסביבה, ששייכת מסורתית, שבטית, בלב ובנפש לליכוד ולימין. ללכת בחוצות קריית שמונה בחולצה שעליה כתוב 'אמת' נחשב מעשה נועז. זה היה מעוז ימני שאין לו תקנה. לא עוד. אתמול ניצחה מפלגת העבודה בקריית שמונה - 17.8 אחוזים מתושבי קריית שמונה הצביעו 'אמת', יותר מלכל מפלגה אחרת, וזה מרגש אותי יותר מכל ספירת מנדטים. כי זה הניצחון הגדול של העבודה בבחירות האלה: ניצחנו בקריית שמונה! והיינו שניים באופקים, וראשונים בשלומי... מפלגת העבודה והמסר שלה מגיעים סוף סוף לכל המקומות שחלמנו שהם יגיעו אליהם. בשבילי, זה לא הניצחון היחיד אתמול: זה היה יום של ניצחון לכל מי שהאמין בפשרה טריטוריאלית צודקת בינינו לבין הפלסטינים וזה יום של ניצחון לכל מי שתמיד ידע שיש רוב מוצק בעם לפשרה כזו, ורק המבנה המפלגתי-שבטי המעוות של הפוליטיקה הישראלית מונע ממנו להתגבש. עכשיו זה ברור ומובהק: יש רוב אמיתי לפשרה. זה היה יום של ניצחון לכל מי שהאמין בהצבתה של אלטרנטיבה כלכלית, צודקת, הגונה, סוציאל-דמוקרטית ואמיתית. בפעם הראשונה הוצגה חלופה לימין הקפיטליסטי, לשלטון בעלי ההון, למכירת המדינה לאוליגרכים ולהתעללות בשכבות החלשות. עצם הצבת האלטרנטיבה היה ניצחון - אבל הניצחון הגדול, המכריע הוא הניצחון האלקטוראלי: כי אתמול, באופן חד משמעי אומצה הדרך הזו על ידי הרוב. זה היה יום של ניצחון למי שהאמין במהפכה של עמיר פרץ, למי שהאמין שהאיש הזה ישנה את הפוליטיקה והמדינה. עמיר פרץ פתח חלון בפוליטיקה הישראלית ואוויר צח נכנס אליה לראשונה מזה זמן רב. רעיונות חדשים וגישה שונה. הוא פתח דלת ואנשים רבים באו למחנה, מעגלים וקהלים שאף אחד לא רצה להאמין שהם יצטרפו אלינו, והנה הם כאן, איתנו. עמיר פרץ יהיה האיש החזק בממשלה הבאה ודרכה של מפלגת העבודה, דרך התבונה המדינית והצדק החברתי, ביום שאחרי הניצחון הגדול בקריית שמונה ובמידנה כולה מותר לנו להיות גאים. זו אולי לא המהפכה הגדולה לה קיווינו, אבל זה הישג חסר תקדים, שינוי פניה של מדינת ישראל - ואנחנו, בדרכנו הקטנה, שותפים בו.