היום שאחרי.... הפרידה
אחרי שנה וחצי שאהבתי אותה יותר ממה שאהבתי את החיים עצמם, היא פגעה בי.. פגעה בי כל כך שאני לא רוצה לחיות יותר.. אתמול בערב ב8 בערך היא התחילה שיחה ב MSN ב"אני לא יכולה להיות איתך יותר"... התקשרתי.. ניסיתי להבין מאיפה זה בא לה.. עם יותר דמעות ממה שיכולתי לספור.. היא אומרת שהיא לא הפסיקה לאהוב.. שהיא לא תוכל להגיד למישהו אחר את אותם הדברים שאמרה לי.. שלא תוכל להרגיש עם מישהו אחר כמו שאיתי.. שהיא רוצה שנישאר ידידים.. תגידו לי איך זה אפשרי, שאחרי שנה וחצי שאתה נותן את כל החיים שלך למישהי, מבטיח אהבת נצח, היא אומרת לך "זהו.. נגמר" איך זה אפשרי? אני לא יודע איך אני יכול לחיות עכשיו.. אתמול כשניסיתי ללכת לישון לא יכולתי לעצום עיניים.. כל פעם ראיתי אותה שם. סצינות מהפגישות שלנו.. את ה"ימים הטובים" שלנו.. בסוף מרוב בכי נרדמתי.. ככה לשעה.. העירו אותי בבוקר ללכת לבית ספר.. קמתי התקלחתי התלבשתי, חיכיתי בתחנה לאוטובוס.. ראיתי אותו עובר.. לא פעם.. שלוש. לא יכולתי לעלות עליו.. לא יכולתי להמשיך עם החיים שלי.. בידיעה שהלב שלי נתלש מהמקום כמו כלום. שהיא רקדה עליו והשאירה אותו להירקב על הרצפה. חזרתי הביתה.. ניסיתי להירדם.. שוב לא יכולתי.. המחשבות עליה פשוט הכניסו אותי להיסטריה.. אף אחד מהמשפחה לא יודע.. אבא חושב שאני לא הולך ללמוד כי רע לי בבית ספר.. רוצה להעביר אותי.. לאימא לא סיפרתי.. עדיף שלא תדע. רק אולי ידיד או שניים יודעים.. מנסים למנוע ממני לעשות שטויות.. מנסים לנחם. והנה אני יושב לי כאן מסתכל על המסך, כותב ורואה את הגשם בחוץ, את המבול שעם כל טיפה לוקח חלק קטן ממני. עד שלא ישאר כלום. אבוד, דניס.
אחרי שנה וחצי שאהבתי אותה יותר ממה שאהבתי את החיים עצמם, היא פגעה בי.. פגעה בי כל כך שאני לא רוצה לחיות יותר.. אתמול בערב ב8 בערך היא התחילה שיחה ב MSN ב"אני לא יכולה להיות איתך יותר"... התקשרתי.. ניסיתי להבין מאיפה זה בא לה.. עם יותר דמעות ממה שיכולתי לספור.. היא אומרת שהיא לא הפסיקה לאהוב.. שהיא לא תוכל להגיד למישהו אחר את אותם הדברים שאמרה לי.. שלא תוכל להרגיש עם מישהו אחר כמו שאיתי.. שהיא רוצה שנישאר ידידים.. תגידו לי איך זה אפשרי, שאחרי שנה וחצי שאתה נותן את כל החיים שלך למישהי, מבטיח אהבת נצח, היא אומרת לך "זהו.. נגמר" איך זה אפשרי? אני לא יודע איך אני יכול לחיות עכשיו.. אתמול כשניסיתי ללכת לישון לא יכולתי לעצום עיניים.. כל פעם ראיתי אותה שם. סצינות מהפגישות שלנו.. את ה"ימים הטובים" שלנו.. בסוף מרוב בכי נרדמתי.. ככה לשעה.. העירו אותי בבוקר ללכת לבית ספר.. קמתי התקלחתי התלבשתי, חיכיתי בתחנה לאוטובוס.. ראיתי אותו עובר.. לא פעם.. שלוש. לא יכולתי לעלות עליו.. לא יכולתי להמשיך עם החיים שלי.. בידיעה שהלב שלי נתלש מהמקום כמו כלום. שהיא רקדה עליו והשאירה אותו להירקב על הרצפה. חזרתי הביתה.. ניסיתי להירדם.. שוב לא יכולתי.. המחשבות עליה פשוט הכניסו אותי להיסטריה.. אף אחד מהמשפחה לא יודע.. אבא חושב שאני לא הולך ללמוד כי רע לי בבית ספר.. רוצה להעביר אותי.. לאימא לא סיפרתי.. עדיף שלא תדע. רק אולי ידיד או שניים יודעים.. מנסים למנוע ממני לעשות שטויות.. מנסים לנחם. והנה אני יושב לי כאן מסתכל על המסך, כותב ורואה את הגשם בחוץ, את המבול שעם כל טיפה לוקח חלק קטן ממני. עד שלא ישאר כלום. אבוד, דניס.