היום קרסתי (ט?)

[ל3]

היום קרסתי (ט?)

אחרי יומיים של אכילה מאוד מאוד מצומצמת קמתי בבוקר עם כאבי ראש איומים שהתפתחו לחולשה קשה ביותר עם כאבי פרקים ואי יכולת לזוז. התכנון שלי היה לבקש מהבעל לקחת את הקטן לפארק בעוד אני מתלבשת על הבית ומנקה אותו מהיסוד ועד הטפחות. הבעלול אכן לקח את הפיצי אך אני התחלתי לנקות ופשוט קרסתי במיטה. הלכו כל התכנונים שלי והייתה לי פשוט שבת זוועתית. בקושי יכולתי לטפל בפיצי היום וזה שבר אותי אבל אפילו לא זה גרם לי ללכת לאכול ואני כבר לא יודעת מה יהיה איתי ולא יודעת אם בכלל איכפת לי

 

[levshavur]

ל3

שלום לך
אני חושבת שאת צריכה להכריח את עצמך לאכול גם אם את לא רוצה, לאכול כי
צריכים, לא כי רוצים...בעבר אני הכרחתי את עצמי לעשות את מה שהדיאטנית אמרה
לי ומה שהרופאה הפסיכיאטרית אמרה לי, ולעשות לפי שיקול הדעת שלהן. בסופו של דבר זה השתלם לי כי יצאתי מההפרעה, וטוב לי.
גם אם לא ממש אכפת לך מעצמך (שזה עצוב בפני עצמו) תנסי שיהיה לך אכפת מהפיצי שלך, הוא חסר אונים הוא זקוק לך ולא יכול לשרוד בלעדייך. הוא זקוק לך, והוא זקוק לך בריאה. אני לא מנסה להגיד לך שאת אמא לא טובה או לעשות לך ייסורי מצפון, זו לא המטרה שלי, אבל תיקחי בחשבון שברגע שיש תינוק או ילד בבית זו אחריות מאוד גדולה וזה מחייב. זה טוב שבעלך עוזר אבל הוא לא יכול להתמודד עם הכל לבד.
את מוכרחה לאכול.
זה חשוב!
לבשה.

 

[ל3]

תודה לך לב

אני יודעת שאני אמורה לאכול בשביל לגדל את הילד שלי אני שומעת את זה מהסביבה עוד לפני שנסענו להביא אותו מחו"ל אבל יש ימים שיהדיעה הזו פשוט לא מחלחלת פנימה, לא רוצה לחלחל כי הרצון הזה להמשיך לרזות, שכולם יעירו ויראו הוא חזק ממני ואם זה לא הופך אותי לטיפשה ולאמא הגרועה של השנה אז אני לא יודעת מה. בימים שאני בסדר מספיק בשביל לתפקד לא איכפת לי בכלל מה אני מעוללת לעצמי ולגופי אבל בימים שאני חלשה אפילו בשביל לקום מהמיטה זה שובר אותי. עדיין לא עושה כלום בנידון. טיפשה, כבר אמרתי?

 

[תמרה45]

אולי..

זה פשוט אומר שאת בתחילתה של דרך.. (את בטיפול, נכון?)
הרי כמה זמן את עם התחושות האלו ועם הסימפטומים של הה"א? בערך חצי שנה, נכון?
הרעיון זה ללמוד להסתדר עם דברים שעולים בך, רגשות, תחושות, ולא לזלזל בהם, ולבדוק ולטפל ולנסות לשנות..
תחושה שלא אכפת לך זו היא תחושה של ייאוש, וזה לא טוב להרגיש אותה או יותר נכון לומר- לא נכון להאמין בה! לא נכון להאמין שלא אכפת לך מעצמך,
לפעמים מרוב שקשה לנו וכבד לנו, הכל נראה לנו הרבה יותר מידי ואז מתייאשים..
אבל תזכרי כמה דברים טובים יש לך בחיים.. תזכרי כמה דברים טובים יש לך שאת רוצה להילחם למענם ולא לוותר...
את יכולה לעשות את זה!!! את תצליחי ותתגברי, לאט לאט!!
שולחת כוחות ואמונה לימים הבאים ולשבוע החדש... יהיה בסדר, יש הרבה בשביל מה!!!!
אגב, מה היה עם חייך עד שהופיעו הסימפוטמים של ההפרעה? אולי יש נקודות אור לקבל מהעבר?
תמרה

 

[ל3]

הי תמרה (ט)

אם אני בטיפול? כן כבר שנים אצל פסיכאטרית בעקבות חרדה ודיכאון שהופיעו לי עם גילוי המחלה האוטואימונית שלי שהיא "המתנה" שלי לכל החיים. עם המרכז להפרעות אכילה ברמבם כלום לא מתקדם. עשיתי היום את בדיקות הדם שביקשו אבל עוד אין לי את כל המסמכים וגם ככה העובדת הסוצאילת שם אמרה לי בטלפון שזמן ההמתנה הוא ארוך אז אני לא מצפה לגדולות. מה עם חיי לפני ההפרעה? הכל היה "בסדר" לכאורה. הייתי מפקדת טירוניות בצבא, הייתי בשליחות בארצות הברית , למדתי תואר ראשון בחינוך ובאנגלית, עשיתי הסבה ללימודי סיעוד וסיימתי כאחות מוסמכת, התחתנתי, קנינו ביית, יש לי בעל מדהים, כלב פאג משגע ועכשו גם ילד- חיים מושלמים לא? אז זהו שלא. כנראה שמעולם לא הייתי ילדה מאושרת, כנראה שתמיד הרגשתי שהחיים האלה גדולים עלי. לפעמים אני מרגישה כזו מטופשת ומפונקת על מה אני מתלוננת? סבא וסבתא שלי ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם בשואה והנה הם שרדו את כל הקשיים הבלתי אנושיים האלה, נשארו שפויים והקימו משפחה לתפארת אז מי אני שאתלונן? אני גדלתי בבית שבו ההורים שלי רבו כל הזמן ובבית הייתה אווירת צעקות. הרבה פעמים זוכרת את עצמי יושבת בחדר ובוכה לאלוהים שהביא אותי למפשחה הזו. מתה להעלם, להתפוגג, להעניש אותם על זה שלא ראו אותנו הילדים ומה הריבים שלהם עשו לנו. תמיד הרגשתי שאני חייבת להיות טובה, לרצות את כולם, שכולם יאהבו אותי וירצו להיות בחברתי. שייסמכו עלי, שישבחו אותי שיגידו שאני הכי הכי. ובאמת הרבה פעמים שמעתי את זה וגדלתי לתוך זה אבל כנראה שהתנהגתי כך לא כי באמת האמנתי שאני כזו. למעשה מעולם לא האמנתי שאני כזו וכך גם היום
אז כן יש לי חיים שאמורים להיות מושלמים וורודים אבל לפעמים אני שואלת למה יש לי את החיים האלה בכלל? ואם הייתי יכולה לבחור אם לחיות לא בטוחה מה הייתה תשובתי.... בנתיים ממשיכה בהצגה ובמסכות כי חיי מושלמים, והכל בסדר, ויש ילד שצריך אותי, כי אני אמא!!!!!!!!

 

[תמרה45]

הי נשמתי..

נשמע באמת קשה...
מצער לשמוע שנקודת המוצא שלך בחיים הייתה כזו- קשה, טעונה, מתוחה ומבאסת!
ישמע קלישאתי אם אומר שאת לא חייבת להמשיך את אותה מסכת חיים? את לא חייבת להסכים לתת לכל מציאות החיים שנולדת לתוכה להמשיך ולהשפיע עלייך גם ביום יום ברמה התיפקודית..
זה משהו שתמיד יהיה שם במחשבה כנראה.. אבל זה החלטה שלך להחליט שאת לא רוצה להמשיך לחיות את זה בפועל וביומיום.. להחליט שאת רוצה ליצור משהו חדש מתוך החיים העכשוויים שלך...
זה לא פשוט.. אבל עם כוחות ועם רצון ועם כיוון כדי להבין איך לעשות את זה, אפשר...

 

[ל3]

תמרה יקרה

תגובתך נורא ריגשה אותי האיכפתיות שלך והאמפטיות ולא רק בתגובות אלי, מעוררת הערצה. הבעיה איתי היא שאני לא בטוחה שאני רוצה לייצר מציאות אחרת כרגע וזה אולי הנורא מכל. רגע אחד אני מתפללת שההפרעה תעזוב אותי, שכל חישוב הקלוריות האלה והלקאה עצמית אחרי כל אכילה תניח לי אבל הרבה מאוד רגעים אני מאוד מייחלת שההפרעה תישאר, שלא תניח לי לעולם. רוצה שידאגו לי, רוצה שיטפלו בי, שיאכילו אותי, וחלק מזה אולי זה גם רצון להעניש ולעשות דווקא כי אותם אנשים שגרמו לי להרגיש כל כך רע בילדות עכשו דואגים נורא למצבי ובאיזה שהוא מקום זה נותן לי דרייב להמשיך. הכי מצחיק שאני אוהבת מאוד את אמא ואבא שלי הם עוזרים לי ותומכים בי המון אז מה בעצם אני רוצה מהם? מה אני רוצה מעצמי? נמשע הזוי ומטורף אפילו לי
תודה שאת פה להקשיב לי

 

[jellybelly1]

מזדהה

גם אצלי ההפרעה גרמה לסביבה לשים למצוקות שלי, להיות יותר רגישים, לקבל כל מיני הקלות
וזה היה רווח שקשה לוותר עליו במשך הרבה מאוד זמן (כבר לא. היום אני שלמה ברצון להיפטר מההפרעה ומאחלת לך להיות שם. אני יודעת שאת שופטת ומבקרת את עצמך על זה מאוד)
מוזר שאם פעם היינו הילדות הטובות והמרצות אז עכשיו אנחנו, באמצעות ההפרעה, מנכיחות את עצמנו ונותנות לצרכים שלנו קול אבל במישור הפיזי מצמצמות ומקטינות, לשם האיזון אולי. לא מעזות באמת לתפוס את הנפח הראוי לנו בעולם. מעניין ממה אנחנו פוחדות.
אם אני אדבר על עצמי. נראה לי שמפחיד אותי להיתפס ככוחנית מדי ושזה יגרור תוקפנות חזרה מהסביבה. ככה עם התדמית החלושה של האנורקסיה מותר לי לבטא מעט אגרסיביות שאחרת פשוט לא מתקבלת על הדעת של מי שסובב אותי.

אל תפחדי מעצמך. הרצון הבסיסי שלך - לתת לעצמך קול הוא בריא וטוב, את לא מטורפת והזויה. פשוט בחרת בדרך לא נכונה להשיג את המטרה. צריכות להיות דרכים אחרות.

 

[תמרה45]

בטוח שאת רוצה

רק שלפעמים פשוט לא יודעים איך...
אני לא מתכוונת בקטע של טיפול וזה, אלא לפעמים אתה יודע מה לא, מה אתה לא רוצה.. אבל אתה לא יודע מה כן ואיך לעשות כן.. במיוחד שמדובר בדברים של משפחה..
מהפורום אני רואה ויודעת שגם בנות שההפרעה לא מאוד פעילה אצלן, עדיין ההתמודדות עם המשפחה ומה שצף ממנה מעלה דברים..
אני מבינה שזה נותן לך דרייב להמשיך, אבל הדרייב הזה הוא ממש מדומה ולא אמיתי, הדרייב הזה לא מניע את כוח החיים שבך, אלא כוח אחר.. שלא עושה לך טוב..
בטוח שאת אוהבת, השאלה איך אוהבים והשאלה מה זה אומר לאהוב.. אהבה אפשר לבטא בהמון דרכים ודברים, ולפעמים אם אנחנו מתנתקים מהתנהלות מאוד מסויימת שחלה בקשר אנחנו מתחילים להזיז את עצמנו ממנה גם בלי להטיח בשני, להאשים אותו, אלא אנחנו פשוט מזהים שמה שהיה היה לא טוב, לא לנו ולא לצד האחר, ומתוכנו, תוך התבוננות פנימה אל עצמנו אנחנו מתחילים לזהות מה טוב, מה לא..
ולאט לאט להתרחק מתגובות ומילים ודברים שלא עושים לנו טוב, ואז פותחים פתח למשהו חדש, לשיח חדש ותקשורת חדשה, ואחרת.
בסה"כ זה לא מטורף והזוי, את באמת, כך אני מאמינה, לא יודעת איך אחרת.. וזה מתחיל מלזהות דברים בתוכך, ולדעת לקחת צעד אחורה ממה שהוא פשוט לא. לא כאקט מלחמתי, אלא צעד אחורה מבפנים.. מקווה שאני מובנת...

 

[ל3]

מדהים איך שאתן מבינות אותי

אני כלום תקופה פה בפורום אך מרגישה כאילו אני פה שנים. כל תגובה שלכן פורטת משהו על נימי נפשי. אתן אולי מדברות את הקול שלי שאבד- אתן מדברות אותי וזה כל כך מנחם, מרגיע שיש מי שבאמת מבין בלי לשפוט, בלי לזרוק משפטים חסרי שחר והבטחות באוויר- אנחנו נעזור לך לצאת מזה, את לא לבד וכו' ואז אחרי יומיים להעלם. לא יודעת, מרגישה פה בבית, בית שאולי הייתי צריכה להיצטרף אליו ממזמן ולא במובן של ההפרעה ( לא יודעת אם הבהרתי את עצמי מספיק ברור). מרגישה צבועה לכתוב "הלוואי שאאמין שזה לא הדרך שאני באמת רוצה" כי אני לא מרגישה ככה כרגע. לפעמים נראה לי שאני לא זוכרת את עצמי בלי ההפרעה ומה אני אהיה עם היא בעצם תלך? מעין סוג של התמכרות אליה בעצם לא מעין אני יודעת שאני מכורה לה רק בתוך תוכי לא רוצה להודות בזה. אם אאבד אותה אחזור להיות סתם אותה אחת שכביכול חייה את חייה אבל בעצם מבפנים מתה אותם.

 

[תמרה45]

מבינה..

זה ממש כמו ליצור שביל חדש.. נכון, זה כמו גמילה מ"עצמנו", גמילה מהתנהגות אוטומטית שלנו מול דברים,
ודברים מתחילים לזוז לא בהכרח מתוך זה שאת מזדהה איתם (לפחות בהתחלה) אלא מתוך ידיעה שזה מה שאת עושה לטוב ונכון...
אני בשלב יחסית די מתקדם.. מבחינת הדפוסים ומבחינת ההבנה שלי את המחלה ומערומיה על נפשי..
ואני בהחלט לפעמים מרגישה מרוקנת כשאני בוחרת שלא להיכנע לדפוס, זה כאילו אני משחררת משהו מתוכי ומשאירה מקום למשהו אחר שאני לא יודעת מה הוא עדיין, עד הסוף...
אני מאמינה שלאט לאט עם כל צעד של פרידה מהמחלה, אני יותר אבטח בעצמי, ואהיה יותר מודעת ושמחה מהבחירות שלי.. אבל אני יודעת שזה דרך ויודעת שזה תהליך... הפרידה הזו, מההתמכרות כביכול, כמו שקראת לה, היא לא קלה.. היא פרידה מהמון המון דברים נוספים שהתלוו לזה... אך היא משתלמת בסוף, ומיותר או שאולי לא מיותר להגיד, שרבים היתרונות של הגמילה מאשר החסרונות.. ולא משנה כמה קולות אחרים וכואבים זועקים אחרים... (וגם הם, לאט לאט מנמיכים קולם..)
להרגיש מתה מבפנים זה מזעזע, ובגלל שאני כ"כ מבינה אותך גם, אז אפשר ללמוד להחיות את המקום המת.. אבל זה לא פשוט וזה לא מהר מהר אלא להפך, לאט לאט. אני זוכרת פגישה אחת עם המטפלת שהיא אמרה לי: "כולם בחוץ רצים, מתזזים, נראים בסדר.. וזה העולם..אך א"א לדעת מה בנבכי כל אחד ואחת" וזה גם לא מעניין ולא עניין שלנו, וטוב שאנחנו לא גלויים וחשופים לעיני כל.. אבל זה רק מראה ואומר שהתחושה היא לגיטימית ויש לה מקום, ושווה לבדוק אותה ולשמוע אותה ואת מה שהיא צריכה.. מן הסתם זה גם יביא לריפוי שלך...

 

[תמרה45]

משפט קצת יומרני

"מן הסתם זה גם יביא לריפוי שלך".. אך בטוח שיש קשר בין השניים..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

גם עכשיו את מתה אותם...

המחלה לא מחייה אותך ולא גורמת לך להרגיש טוב יותר.
נהפוכו, היא מייאשת ומדכאת.

אני בטוחה שיש בך עוד דברים מיוחדים חוץ מהחולי.
את יכולה לחשוב על אחד?

 

[jellybelly1]

את לא תחזרי להיות מי שהיית

גם אם ההפרעה תיעלם מחייך. נפקחו לך העיניים לגבי המחיר שאת משלמת על ריצוי אחרים על חשבון התעלמות מהצרכים הרגשיים שלך, ואת לא תרצי לחזור אחורה. כי עכשיו את קצת שונה. את אמנם לא דורשת עזרה ותשומת לב לצרכים שלך והתחשבות אבל משיגה אותה באמצעות ההפרעה. והשלב הבא זה להשיג את אותם דברים בלי ההפרעה, בעמידה על שלך ובלי רגשות אשמה שאת מקבלת משהו שלא מגיע לך.
אם אחד הדברים שגורמים לך לפחד לאבד את ההפרעה זאת הדאגה של מי תהיי בלעדיה. אז זאת שאלה ממש חשובה לענות עליה לעצמך, לא?
אני חשבתי על עצמי שמגיל צעיר הייתי כל כך חיה את מה שמצפים ממני ולא פועלת מתוך עצמי והרצונות שלי שהייתה לי מין אישיות מחוקה כזאת. שאי אפשר לומר עליי שום דבר ועל מה שאני אוהבת. אבל אם מתאמצים מוצאים כל מיני דברים קטנים. חלומות שהיו לך, דברים שאת מוכשרת בהם או שפשוט מהנה אותך מאוד לעשות. לגבי תכונות אופי שתמיד ייחסו לך - לבדוק אם את מסכימה או לא מסכימה. אולי הלבישו אותה עלייך כי זה היה נוח. הייתה חסרה מישהי לשים במשבצת הילדה הטובה בבית ואת הסתגלת. אולי את לא לגמרי ילדה "טובה" אבל זה בסדר ובריא ועדיין מגיע לך המקום המיוחד שלך וכל האהבה מההורים ומעצמך.

אני לא חושבת שמבינים אותך פה כי אנחנו מופרעות אכילה וגם את, ורק אנחנו נועדנו להבין אותך כי אנחנו בנויות כל כך דומה. יש מאפיינים דומים והרבה אירועי חיים דומים הרבה פעמים. אבל המאפיין הרחב המשותף הוא פשוט בין אנשים רגישים. שאפשר למצוא בהרבה אוכלוסיות. אפילו השכן בדירה ממול.

 

[רגישה1855]

אין בי המילים - אפשר לשלוח חיבוק??

חיבוק שמזדהה כל כך עם מה שאת אומרת, עם מה שאת מרגישה, חיבוק עם אנרגיות וכוחות
חיבוק שגם בלי מילים... אומר הכל
מקווה שתרגישי אותו ואיתי, למרות חוסר המילים שאני נמצאת בו כרגע לגבי מה שרשמת

רוצה להיות איתך... אין בי מילים

מקווה שאת מרגישה את נוכחותי

 

[ל3]

תודה לכולם

מאמצת את החיבוק בחום