היום עברו 4 חודשים....

yoavyo

New member
היום עברו 4 חודשים....

ונדמה כאילו עברו 4 שנים! כל כך מעט זמן ומרגיש כאילו כל כך הרבה עברנו מאז אותו היום. הטלטלות והסערות שעברתי בזמן הקצר הזה היו יכולים למלא כינרת שלמה. הקיצוניות ברגשות, מעצב לשימחה, מכעס להשלמה,... יכול לשגע כל בר דעת. והחיים, החיים ממשיכים בשלהם, אנשים כבר לא מתעניינים כמו אז, בהתחלה (לפני 4 חודשים!). השיגרה חוזרת ומשתלטת (אבל זו לא אותה שיגרה בלי הביקורים התכופים בבתי החולים, האישפוזים, הרופאים וההקרנות,...), ורק הקטנה, כמעט בת 4, חוזרת על המנטרה שהיא מתגעגעת לאמא. ואנחנו מתחבקים ומחליפים זכרונות. זכרונות שישארו לה רק מסיפורים ותמונות. והיא כבר יודעת, ליומולדת שלה הקרב ובא, יבוא אבא וסבתות. ובמסיבת חנוכה היא אפילו לא פינטזה שאמא תלווה אותה. ....ורק אתם, פה, כנראה תוכלו באמת להבין.
 

רוזהלי

New member
yoavyo

 
בזכותך לאט לאט מתחילה להבין שהדרך היא בעלייה

שבועיים לאחר מות בעלי אני כבר פחות בוכה בהתקפי צער עד שניקה לתוך מעמקי הסרעפת הבכי ישנו אך הוא מתקצר , לומדת לנשום נשימות עמוקות ,ולא קצרות . עדין חושבת מה היה אילו נתתי לו יותר חמצן במכשיר ואולי יכולתי לשנות, אילו הייתי מבינה יותר שהבעייה שלו החמורה היתה הלב, אולי אפשר היה לחבר אותו ללב מלאכותי ולחכות לתרומת לב . מצטערת על הזמן שלא נבלה ביחד,על התוכניות שלא נממש ביחד, וכל המחשבות האלו רודפות אחת את השנייה . הלילה התעוררתי כרגיל בשעה 3.30 ונזכרתי איך מצאתי אותו מוטל על הריצפה ללא דופק חמש דקות לאחר שנפרדתי ממנו בנשיקת לילה טוב. תמונה שמכניסה אותי לדיכאון נורא, ואז החלטתי שעלי להיפרד מהמחזה הזה שגורם. לי להרגיש חסרת יכולת וחסרת השפעה. וחשבתי על הצבע הירוק על כרמים ירוקים על צמחים ירוקים ועל הצילום שאני אוהבת כל כך. ושיננתי לעצמי כמו מנטרה ירוק ,ירוק,ירוק....... ביתי שישנה לצידי בימים אלה התעוררה וחיבקה אותי ודיברה על ליבי לחזור ולקוות לטוב. לנסוע לאימי המאמצת כדי לקבל ממנה חיזוק וטיפול בשיאצו.ואני עדין חוששת ומהססת הן לא תמו 30 ימי האבלות וחמותי אישה אמיצה אך מבוגרת איך אשאירה בדד בבית. ומנסה למצוא פיתרון לקחתה עימי. מה אומר לך yoavyo זה לא נגמר כל כך מהר , אני מרגישה את צערך דרך המילים שכתבת וניסיתי לשתף אותך בתחושותי בתקווה שתדע שאתה לא לבד בסירה הזו אלא רק יושב בירכתיים אחרות . כולנו כאן רואים אותך ומחזיקים איתך ידיים. לא כל המכרים מסוגלים להמשיך באותה דרך של התעניינות כמו בתחילת האסון הכבד שנפל עליכם, כי מה לעשות והם עסוקים בחייהם, אך אני מאמינה שיש קומץ חברים שנשארו קרובים יותר אליך , שמור עליהם והם עליך. חזק ואמץ ידידי אתה מהווה דוגמא לילדתך ומלמד אותה את דרך החיים הנכונה.
 
לyoavyo ואשד היקרים

אני קוראת את שכתבתכם ומאד מבינה לליבכם. אני התאלמנתי בפתאומיות לפני שנה וכמוך אשד ראיתי את בעלי, אהובי ושותפי לחיים מוטל על המיטה ללא רוח חיים מדום לב. זהו מחזה שאינו מרפה והמראה חוזר כל הזמן. אין לתאר את עוצמת ההלם, הזעזוע והכאב הבלתי נתפס שאינו מרפה לרגע. הכאב מקבל פנים אחרות ומתקבע בחיים אותם צריך להמשיך. אם אם לשלוש בנות בגילאי 14, 9, ו- 6. וזה לא קל. צריך לגייס המון כוחות. בנוסף להתמודדות שלי אני נדרשת בחיי היום יום לטפל בהמון המון דברים בנוסף להיותי אישה עובדת. ההתחלה לא היתה קלה כמו כל התחלה. ההתארגנות היתה קשה.בכי ללא הפסקה. זו טלטלה מאד קשה בחיים. הכל היה איטי יותר. הפער בין המציאות הקודמת ובין המציאות החדשה שנכפתה עלינו היא בלתי נתפסת ונדמית כהזויה. אני טיפוס מאד שמח, חייכנית הייתי מאושרת בחיי והעצב ששתלט עליי הקשה עליי מאד. לכן פניתי גם לטיפול פסיכולוגי שמאד עזר לי. היה מאד קשה ועדיין קשה אבל צריך להבין שבשנה הראשונה חווים הכל בפעם הראשונה, ההבדל עצום וכל הזמן קיימת ההשוואה מה היה לפני, בחיים הקודמים לעומת המציאות החדשה. ימי הולדת של כולנו, חגים, מסיבות בגן ובבית הספר,אסיפות הורים, בילויים, יציאות לפארק הכל קשה ומציף. במיוחד כשאני רואה משפחה מבלה כמו שאנו בילינו תמיד זה מאד צובט. וכמו שכבר נכתב צריך להביט לכאב בעיניים. רק כך אפשר לתפקד בשגרה כי אין ברירה. אני יכולה לומר שגייסתי את כל כוחותי, חזרתי מייד לשגרה, אני נעזרת המון במשפחתי התומכת והאהובה על מנת להתרומם, אני מנהלת בית מטופח, בנותיי מטופחות כל צרכיהן מסופקים וכנ"ל גם אני. אני חושבת שזו הדרך הקשה אבל גם הנכונה. כי ליפול זה הכי קל. להתרומם קשה אבל כדאי. לדעתי שיחות על הנושא ובכי מאד משחררים ומסייעים. אני משדרת חוזק ושליטה בחיים אבל יש המון רגעים קשים וכואבים במיוחד כשיורד הערב וקרבה השעה בה הוא היה חוזר הביתה מיום עבודה ושגרת הערב שכל כך אהבנו כבר איננה ובמקומה קיימת שגרה אחרת. הוא מאד מאד חסר לנו. מאחלת לכם ולכולנו שנמצא כוחות בתוך כל הכאב שהוא ברור, מובן מאליו וחייבים להרגיש אותו על מנת להתחזק ושנראה ונחווה רק ימים ורגעים טובים ומאושרים. פנינה. .
 
מיום ליום

את מתחזקת מיום ליום , החיים ממשיכים , והחיים לא פשוטים כלל טוב שהילדה שלצידך תומכת ואוהבת , היא אוהבת את אמא שלה מאד ולמענה את צריכה להתחבר לחיים למרות הכאב והצער , היא זקוקה לך שולחת לך ים של כוחות להמשיך הלאה , כל יום עוד קצת עד שתבני לך חיים
 

שיבולת7

New member
הדרך ארוכה היא ..ומלאת טלטלות . מלאה בהרבה

עליות וירידות,שלא תמיד מגיעות עם התראה מראש. והחיים ממשיכים..אצל כל היתר. אצלינו הם התחילו שוב. מחדש.אחרת. ואנחנו חיים,כל אחד מסיבותיו הוא..בשביל עצמנו,בשביל הילדים, כי אין ברירה , כל התשובות נכונות.. ממרומי כמעט שנה ("חוגגים" בטו בשבט גם שנה לפטירתו),יש דברים שמתרגלים אליהם,יש דברים שלומדים לעשות "בלי" אבל .. לפחות אצלי,החוסר רק הולך ונהיה מוחשי יותר,ה"סופיות" מתעכלת ןהגעגוע רק גדל...
 
בוקר טוב יואב

נכון שחלפו להם רק 4 חודשים אבל כל יום מביא את הקושי והטוב שבו וטוב שהחיזוק של הבת שמחבקת והיא איתך בגיל הזה הן חכמות הקטנות הללו האחינית היתה בת 3 שאני נפטרה, והיא הסתובבה בשבעה ואמרה דודה אל תבכי , סבתא רואה אותך מהשמים היא תהיה עצובה אז למען הקטנים צריך להיות עם הרגלים על הקרקע ולהמשיך הלאה בחיים כי החיים עבוור כולנו ממשיכים הלאה , צריך לחיות אותם אחרת הם חולפים על פניך ואתה נותר אחורנית ומפספס את החיים כמוני
 
למעלה