בכל פעם צוחקים שנזכרים בזה..........
הבן היה בטירונות והיה נהוג שברגע שמגיע לתחנה מרכזית בתל-אביב מתקשר
שבעלי יבוא לאסוף אותו. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון. סידרנו את החדר האטום
בחדר שלו. כאשר היתה אזעקה, אפילו לא שמענו, הבת שהיתה קטנה העירה אותנו,
נגשנו לחדר להעיר את הבן והוא מתוך שינה צועק "מי נתן פקודה לשים מסכות"
מסכן חשב שהוא בבסיס.
המלחמה עברה בין רמת-גן, אבל ברגע שנפל סקאד לידינו ואח"כ עוד אחד,ועוד אחד
התחלנו לנדידות לאשדוד, לבאר-שבע ובסוף לקבוץ רעים. שם היה שקט ואפילו
מסכות לא שמנו. קרין נשארה שם עד שחזרו ללמודים ואנחנו שלו פעמים בשבוע
נסענו לפנות בוקר לעבודה בתל-אביב ובשעות הצהרים ביחד עם כל השיירות
דרומה.
מה שכן נשארה לי הטראומה של האזעקות....................