היום לפני 56 שנה
במלון כרמליה ברחוב הרצליה ( בטח רק ניצה מכירה את המקום שהיום למרבה האירוניה הפך בית אבות ) התחתנו הוריי. תמיד חגגנו בשמחה ובאהבה ימי נישואים שלהם עם כל המשפחה הגרעינית ( שלושת אחיו של אבי חוו גירושים ) היום לפני עשרים שנה, היה יום הנישואים הראשון שלא חגגנו. באותו היום אמא ואני ישבנו וניסחנו מה לכתוב על המצבה של אבא. ואמא בכתה שם ואמרה שבמקום לחפש מתנה לבעל שלה היא בוחרת לו מצבה ) זה היום הכי משונה. כי מצד אחד אין מה לחגוג יותר ומצד שני זוכרים. זוכרים את האהבה הגדולה בין הוריי, ואת המסירות ההדדית שלהם האחד לשני. ואת התקווה שגם אני אזכה לאהבה כזו. איך אפשר לשכוח? רק אלצהיימר משכיח. ולי אין. לפחות בינתיים בבוקר בירכתי כרגיל את אמא, אחרי הכנת הקפה, הדלקתי את התנור וחיממתי את הבגדים שאמא תלבש, ושרתי לה שיר בוקר טוב. היום היא לא שרה איתי. אבל חייכה אלי בשמחה וחשבה שאני אחותה שבאה לבקר. בצהרים כשחזרה ממרכז היום היא נרדמה מול הטלוויזיה. וכשלקחתי אותה למיטה אמרה שלא רצתה להפריע לי לעבוד לכן לא ביקשה למיטה. אמרתי לה שאמא יש רק אחת ואני תמיד אעשה בשמחה מה שתבקש. והיא נתנה לי נשיקה ואמרה "גם ענתי יש רק אחת" וישר אמרתי לה שיש לה עוד בת אוהבת. והיא ענתה לי " יש הרבה ילדים טובים אבל ענתי יש רק אחת. שדואגת ביום ובלילה." ואז הוסיפה גם את שמו של גיסי. שגם כמוהו יש רק אחד. והיא כל כך צודקת. ואני רציתי לבכות. ולשם שינוי בעשרים שנה האחרונות, לבכות משמחה. כל כך נגעה לליבי דבריה של אמא. אומרים לי שאבא שלי הוא המלאך השומר עליי, ואני כל שנה מבקשת ביום הזה שאזכה באהבה גדולה ( ובאורח מקרה זה היום בו נכנס לביתי וחיי אהבת חיי שהיה ואיננו עוד ) לא מתייאשת וכל שנה מבקשת. ופתאום הבנתי שיש בחיי אהבה גדולה. אהבת אמת. האהבה לאמא שלי. נכון לא אהבה רומנטית ( יודעת שזה יגיע ) ולדאווני לא אהבה של אם לילד שלה כמו שאני מייחלת ( אם כי אני בעצם אם חושבים על זה "אמא" של אמא שלי ) והשנה אני מדברת אל אבא ומבקשת : אבאלה, עם כל העצב שאמא לא זוכרת שהיום יום הנישואים שלכם, בבקשה שהיא תזכור אותי.
במלון כרמליה ברחוב הרצליה ( בטח רק ניצה מכירה את המקום שהיום למרבה האירוניה הפך בית אבות ) התחתנו הוריי. תמיד חגגנו בשמחה ובאהבה ימי נישואים שלהם עם כל המשפחה הגרעינית ( שלושת אחיו של אבי חוו גירושים ) היום לפני עשרים שנה, היה יום הנישואים הראשון שלא חגגנו. באותו היום אמא ואני ישבנו וניסחנו מה לכתוב על המצבה של אבא. ואמא בכתה שם ואמרה שבמקום לחפש מתנה לבעל שלה היא בוחרת לו מצבה ) זה היום הכי משונה. כי מצד אחד אין מה לחגוג יותר ומצד שני זוכרים. זוכרים את האהבה הגדולה בין הוריי, ואת המסירות ההדדית שלהם האחד לשני. ואת התקווה שגם אני אזכה לאהבה כזו. איך אפשר לשכוח? רק אלצהיימר משכיח. ולי אין. לפחות בינתיים בבוקר בירכתי כרגיל את אמא, אחרי הכנת הקפה, הדלקתי את התנור וחיממתי את הבגדים שאמא תלבש, ושרתי לה שיר בוקר טוב. היום היא לא שרה איתי. אבל חייכה אלי בשמחה וחשבה שאני אחותה שבאה לבקר. בצהרים כשחזרה ממרכז היום היא נרדמה מול הטלוויזיה. וכשלקחתי אותה למיטה אמרה שלא רצתה להפריע לי לעבוד לכן לא ביקשה למיטה. אמרתי לה שאמא יש רק אחת ואני תמיד אעשה בשמחה מה שתבקש. והיא נתנה לי נשיקה ואמרה "גם ענתי יש רק אחת" וישר אמרתי לה שיש לה עוד בת אוהבת. והיא ענתה לי " יש הרבה ילדים טובים אבל ענתי יש רק אחת. שדואגת ביום ובלילה." ואז הוסיפה גם את שמו של גיסי. שגם כמוהו יש רק אחד. והיא כל כך צודקת. ואני רציתי לבכות. ולשם שינוי בעשרים שנה האחרונות, לבכות משמחה. כל כך נגעה לליבי דבריה של אמא. אומרים לי שאבא שלי הוא המלאך השומר עליי, ואני כל שנה מבקשת ביום הזה שאזכה באהבה גדולה ( ובאורח מקרה זה היום בו נכנס לביתי וחיי אהבת חיי שהיה ואיננו עוד ) לא מתייאשת וכל שנה מבקשת. ופתאום הבנתי שיש בחיי אהבה גדולה. אהבת אמת. האהבה לאמא שלי. נכון לא אהבה רומנטית ( יודעת שזה יגיע ) ולדאווני לא אהבה של אם לילד שלה כמו שאני מייחלת ( אם כי אני בעצם אם חושבים על זה "אמא" של אמא שלי ) והשנה אני מדברת אל אבא ומבקשת : אבאלה, עם כל העצב שאמא לא זוכרת שהיום יום הנישואים שלכם, בבקשה שהיא תזכור אותי.
