ב-11, בספטמבר 2001
ישבתי במקומי בארכיון העיתון, השעה היתה ארבע ומשהו, ועמדתי ללכת הביתה.
לפתע ננכס בסערה מפיק מדסק החדשות, ורצה תמונות של מגדלי התאומים בניו יורק.
הוא היה נסער ובקושי יכול היה להוציא משפט קוהרנטי מפיו.
בדרך כלל לא מתרגשים בקלות במערכת חדשות.
אבל הפעם הוא כמעט צעק בהיסטריה שמטוס נכנס
בבניין התאומים, ומייד אחר כך הודיעו שגם בשני.
התחילה מהומה בבניין, ואני כבר יצאתי הביתה.
באוטובוס הרדיו פעל בווליום מחריש אוזניים, ואז, מייד לפני או אחרי הצפצופים של החדשות,
אני זוכרת שזאת הייתה קריינית, כנראה ענת דווידוב,
מתארת בצורה הכי מדויקת ועובדתית מה קרה, כשההתרגשות כבושה בקולה,
ואנחנו עוקבים אחריה התיאור באוטובוס, ופתאום היא אומרת בשקט, מאופקת בכוח:
ברגע זה קורס אחד המגדלים, או הבניינים.
נדמה לי שקצת אחרי קרס גם השני.
וגם על זה היא הודיעה.
השקט באוטובוס היה מוחלט, כמו בקבר.
לקח לי זמן למצוא מילים אחר כך.
פשוט שתקתי ובכיתי המון.
כמה חודשים קודם אמא שלי מתה, ואמרתי לעצמי שמזל שהיא לא ראתה את זה.
זה מה שאני זוכרת.