אמא של פילפילון
New member
היום לפני שנתיים
היום לפני שנתיים, בערך בשעה הזו, הגעתי למוקד, כדי לבדוק מה פשר הצירונים המוזרים שאני חווה בשבוע 26 פלוס 3. חוברתי למוניטור שהראה מעט מאוד פעילות רחמית ומעט ירידות דופק לא משמעותיות. הייתי על סף שחרור, ורק הייתי צריכה אולטרהסאונד לאורך הצוואר. וכאן נשמטה הקרקע מתחת רגליי עם ההודעה של הטכנאית "אין מי שפיר" ועם ריצתה לרופא, והגעתו ואמירתו החוזרת ונשנית "אני כל כך מצטער" והמתנה לרופא אחר שיכתוב מכתב הפנייה לבית החולים והטלפון הבהול שלו לפרופ' צלאל וההתקשרות למיון יולדות והודעתו של הרופא שמגיעה אישה עם "היסטוריה גרועה" ועם העדר מי שפיר ושזה הולך כנראה לסיום הריון (את זה אמר בלעז, כאילו לא הבנתי) וההסבר שלו אלי שהפרוגנוזה גרועה ביותר. הכי גרועה שרק אפשר. ואחר כך, הנסיעה ההזויה לבד מן המוקד לתל השומר, והטלפון שקיבלתי בדרך מפרופ' צלאל ובו הוא אומר לי שהוא כבר בדרך לבית החולים, הוא חייב לראות במו עיניו (לא אשכח לו את החסד הזה לעולם) והטלפונים שמנסים לארגן מי ידאג לסופגניה ומי לגומבוץ, כי בכל תסריט אני אעלם לכמה ימים, והנסיון להיות מודעת לאיפה החנתי כדי שמישהו יקח את האוטו, והפגישה עם החצי שהגיע מהעבודה בערך יחד איתי (וזה אומר שהוא נסע מהר. מאוד מהר). נכנסים לחדר האולטרהסאונד ובאמת אין מים. כלום. אבל גם לא ברור לאן הם נעלמו ובמבה (כך קראו הסופגניה והגומבוץ לעובר) שוכב מכווץ ומעוך, שקט, אבל לא נראה במצוקה. וצריך לקבל החלטה אם באמת הולכים לועדה להפסקת הריון, כמו שהמליצו חלק מן הרופאים, או מיילדים או פשוט מחכים. ואני רציתי לחכות, ולשמחתי זה גם מה שהמליץ פרופ' צלאל וקשה לי עד בכי, גם היום, לחשוב מה היה קורה אם רופא אחר היה לוקח אחריות על המקרה. וכל הזמן, מעל לראש, העננה של מחר, של ה7/7, בו הופסק ההריון הקודם, שנה קודם, בדיוק ליד אותו מסדרון בו אנו עומדים ומקבלים החלטה לגבי גורל ההריון הזה. כאילו שבכלל אפשר להחליט משהו הגיוני. ומצעד המומחים והרופאים ממשיך, ולכל אחד דעה אחרת, אבל מכולם ברור לנו שצריך להפנים שלא יכולים להבטיח לנו שהוא בריא. ההפך. ומנגד, התחושה הפנימית העזה שלי שננצח במאבק הזה, שנצליח לא ללדת בקרוב (וזה באמת בניגוד לכל תסריט), שהחלום שלי יתגשם לנו, ומסביב להרגשה הזו פחד גדול שקשה לתאר. ושתיקה. המון המון שתיקה, כי מה יש להגיד כשחיי במבה מוטלים על הכף וכל אפשרות ראלית נראית גרועה מרעותה. והדמעות עולות רק פעם אחת, כשאני חושבת מה אגיד לסופגניה ולבמבה אם הכל יגמר. זריקה כואבת בטוסיק (צלסטון להבשלת ראות) פתיחת וריד לאנטיביוטיקה שאני אתחבר אליה מעכשיו כל ארבע שעות, לאורך שבועות. המון בדיקות דם ובדיקות נוספות לאיתור זיהומים ויוצאים למסע להצלת במבה, המסע מול הזמן, לעוד יום, עוד שעה בבטן, המסע לעוד מים, לעוד גרם למשקל. מסע שמורכב מאין סוף מבקרים, וים של תמיכה ואהבה וכל כך הרבה תפילות שהתפללתי על במבה, במיוחד בלילה. ובעיקר זה היה מסע של אמונה. ועד היום, אני לא יודעת להחליט אם הייתה לנו לידה קצרה וקלה (9 שעות מירידת מים, חצי שעה אחרי פתיחה של 3) או ארוכה וקשה, של 12 שבועות ויום מהיום בו נעלמו המים. כך או כך, התגשם לנו נס שאין לו שיעור, ואני לא שוכחת לרגע את נדירותו ואת התעצומות שהיו כרוכות בו. והיום, שנתיים אחרי, עם מופלטה בן שנה ותשעה חודשים, שהוא התגשמות הטוב והאהבה מעל ומעבר לכל חלום, אני חושבת, שהמתנה הכי יפה שאני יכולה לקבל ולתת לו, היא היותו ילד רגיל, בריא ומושלם, בלי נטל העבר, רק עם התובנות שרחשתי בדרך. תודה שקראתן
היום לפני שנתיים, בערך בשעה הזו, הגעתי למוקד, כדי לבדוק מה פשר הצירונים המוזרים שאני חווה בשבוע 26 פלוס 3. חוברתי למוניטור שהראה מעט מאוד פעילות רחמית ומעט ירידות דופק לא משמעותיות. הייתי על סף שחרור, ורק הייתי צריכה אולטרהסאונד לאורך הצוואר. וכאן נשמטה הקרקע מתחת רגליי עם ההודעה של הטכנאית "אין מי שפיר" ועם ריצתה לרופא, והגעתו ואמירתו החוזרת ונשנית "אני כל כך מצטער" והמתנה לרופא אחר שיכתוב מכתב הפנייה לבית החולים והטלפון הבהול שלו לפרופ' צלאל וההתקשרות למיון יולדות והודעתו של הרופא שמגיעה אישה עם "היסטוריה גרועה" ועם העדר מי שפיר ושזה הולך כנראה לסיום הריון (את זה אמר בלעז, כאילו לא הבנתי) וההסבר שלו אלי שהפרוגנוזה גרועה ביותר. הכי גרועה שרק אפשר. ואחר כך, הנסיעה ההזויה לבד מן המוקד לתל השומר, והטלפון שקיבלתי בדרך מפרופ' צלאל ובו הוא אומר לי שהוא כבר בדרך לבית החולים, הוא חייב לראות במו עיניו (לא אשכח לו את החסד הזה לעולם) והטלפונים שמנסים לארגן מי ידאג לסופגניה ומי לגומבוץ, כי בכל תסריט אני אעלם לכמה ימים, והנסיון להיות מודעת לאיפה החנתי כדי שמישהו יקח את האוטו, והפגישה עם החצי שהגיע מהעבודה בערך יחד איתי (וזה אומר שהוא נסע מהר. מאוד מהר). נכנסים לחדר האולטרהסאונד ובאמת אין מים. כלום. אבל גם לא ברור לאן הם נעלמו ובמבה (כך קראו הסופגניה והגומבוץ לעובר) שוכב מכווץ ומעוך, שקט, אבל לא נראה במצוקה. וצריך לקבל החלטה אם באמת הולכים לועדה להפסקת הריון, כמו שהמליצו חלק מן הרופאים, או מיילדים או פשוט מחכים. ואני רציתי לחכות, ולשמחתי זה גם מה שהמליץ פרופ' צלאל וקשה לי עד בכי, גם היום, לחשוב מה היה קורה אם רופא אחר היה לוקח אחריות על המקרה. וכל הזמן, מעל לראש, העננה של מחר, של ה7/7, בו הופסק ההריון הקודם, שנה קודם, בדיוק ליד אותו מסדרון בו אנו עומדים ומקבלים החלטה לגבי גורל ההריון הזה. כאילו שבכלל אפשר להחליט משהו הגיוני. ומצעד המומחים והרופאים ממשיך, ולכל אחד דעה אחרת, אבל מכולם ברור לנו שצריך להפנים שלא יכולים להבטיח לנו שהוא בריא. ההפך. ומנגד, התחושה הפנימית העזה שלי שננצח במאבק הזה, שנצליח לא ללדת בקרוב (וזה באמת בניגוד לכל תסריט), שהחלום שלי יתגשם לנו, ומסביב להרגשה הזו פחד גדול שקשה לתאר. ושתיקה. המון המון שתיקה, כי מה יש להגיד כשחיי במבה מוטלים על הכף וכל אפשרות ראלית נראית גרועה מרעותה. והדמעות עולות רק פעם אחת, כשאני חושבת מה אגיד לסופגניה ולבמבה אם הכל יגמר. זריקה כואבת בטוסיק (צלסטון להבשלת ראות) פתיחת וריד לאנטיביוטיקה שאני אתחבר אליה מעכשיו כל ארבע שעות, לאורך שבועות. המון בדיקות דם ובדיקות נוספות לאיתור זיהומים ויוצאים למסע להצלת במבה, המסע מול הזמן, לעוד יום, עוד שעה בבטן, המסע לעוד מים, לעוד גרם למשקל. מסע שמורכב מאין סוף מבקרים, וים של תמיכה ואהבה וכל כך הרבה תפילות שהתפללתי על במבה, במיוחד בלילה. ובעיקר זה היה מסע של אמונה. ועד היום, אני לא יודעת להחליט אם הייתה לנו לידה קצרה וקלה (9 שעות מירידת מים, חצי שעה אחרי פתיחה של 3) או ארוכה וקשה, של 12 שבועות ויום מהיום בו נעלמו המים. כך או כך, התגשם לנו נס שאין לו שיעור, ואני לא שוכחת לרגע את נדירותו ואת התעצומות שהיו כרוכות בו. והיום, שנתיים אחרי, עם מופלטה בן שנה ותשעה חודשים, שהוא התגשמות הטוב והאהבה מעל ומעבר לכל חלום, אני חושבת, שהמתנה הכי יפה שאני יכולה לקבל ולתת לו, היא היותו ילד רגיל, בריא ומושלם, בלי נטל העבר, רק עם התובנות שרחשתי בדרך. תודה שקראתן
