היום לפני שנה בדיוק...

[אמאני1]

היום לפני שנה בדיוק...

יצאנו מהבית נרגשים לבדיקת שקיפות עורפית, עוד בדרך לרופא אמרתי שאני לא אבקש לדעת את המין שתהיה לי הפתעה.. אבל חיכתה לי הפתעה מסוג אחר. הרופא שם את המתמר על בטני ושתק. אמר שההריון נראה לו לא תקין. ואז אמר שהוא מצטער אבל אין דופק. אני התחלתי לבכות. בעלי לא ממש הבין. משאלתי "התגשמה " - לא יודעת מה היה מין העובר. ב- 14.6 עברתי את הגרידה. מרגישה היום מאוד מבולבלת. מצד אחד זוכרת וכואבת אבל מצד שני יש תינוקת מתוקה שאני מודה לאלוהים שהיא כאן ושהחזירה לי את השמחה בלב. נראה לי שבעלי אפילו לא זוכר את התאריך.הוא מצידו עבר הלאה אבל אני זוכרת

אני מרגישה שהתברכתי בבת מקסימה ואין לי זכות להיות עצובה.

 

[meytall0]

../images/Emo201.gifשולחת חיבוק גדול..

(מצטערת, אין לי זמן לכתוב, אכתוב במוצ"ש..)

מיטל

 

[shoosh101]

../images/Emo201.gif

זוכרת איתך

התברכת בבת מקסימה ואהובה, אבל זה לא אומר שאין לך זכות לכאוב גם את הילד שלא נולד. זה הכי טבעי בעולם, תרשי לעצמך להרגיש גם את הרגש הזה, הוא לא גוזל דבר מתחושת התודה על מה שיש בחייך. ולגבי מה שכתבת על בעלך, גם לי נדמה שבעלי לא זוכר כלל את התאריך (בדיוק בעוד שבוע), אם כי אני די בטוחה שהוא לא סתם המשיך הלאה. נדמה לי לפעמים שלרוב הגברים יש מנגנוני הדחקה חזקים משלנו, או חוסר רצון "להתחפר" במה שכואב. אני בטוחה שזה כואב להם בדיוק כמו לנו, אבל הם לא מראים את זה באותה צורה.

 

[meytall0]

בטח שיש לך זכות להיות עצובה! איבדת עובר-

תינוק, וזה כואב, ומותר וצריך להתאבל, ויש יום אחד בשנה שבו כל הרגשות הקשים צפים שוב וזה לגיטימי. ואין שום קשר לנסיכה המתוקה שהגיעה אחריו

. את מודה לאלוהים עליה, אך האובדן קרה והוא חלק ממך. ובעלים, הם זוכרים. לא כמונו, ובטח לא את התאריכים, אבל זה יושב להם שם בלב ומדי פעם גם להם זה מתפרץ. רק שהם פחות רגשיים מאיתנו. אז שולחת שוב חיבוק,

מיטל

 

[עדיקים]

../images/Emo201.gif../images/Emo14.gif

הרגשה הכי טבעית שבעולם. לפעמים אני חושבת שרק אני זוכרת את האובדנים שקדמו להורות ויודעת שבאמת רק כאן מבינים אותי תמיד ויודעים בדיוק איך אני מרגישה. מבינה אותך ומה שאת מרגישה, מותר להיות עצובה.

 

[kinsti]

זוכרת איתך ושולחת חיבוק גדול וחם ../images/Emo201.gif../images/Emo7.gif

 

[אמאני1]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gifתודות לכולכן

האמת, שהופתעתי מכמה שהיה לי קשה היום הזה, וגם ה- 14.6 שהיה תאריך הגרידה עצמו. מודה לכן על ההבנה והתמיכה

 

[inb10]

../images/Emo201.gif

מכירה את התחושה של - לא לדעת מה אני אמורה להרגיש... יש לך תינוקת מקסימה ונפלאה אבל מותר לזכור ולבכות. אני רואה שאני מגיבה קצת באיחור... אבל רציתי לכתוב לך בעיקר בגלל מה שכתבת על בעלך, גם זה מוכר לי, אבל נראה לי שפשוט דרך ההתמודדות שלהם שונה, זה לא אומר שהוא שכח, הוא באמת המשיך הלאה וגם את כי אילו החיים, אבל הזיכרון קיים, פשוט אצלהם זה שונה מאצלינו. פעם שאלתי את בן זוגי מתי הוא קלט שאני בהריון (מדברת על הריון ראשון ותקין) והוא ענה לי שהוא קלט ממש רק כשהיא יצאה. יש גברים שנראים קצת מנותקים מהחלק הרגשי שלהם, אבל בסופו של דבר (ככה אני גיליתי) הם הכי רגישים, אולי בגלל זה יש להם צורך לא לחשוף, להוציא או לזכור בפומבי. השנה כש"חגגתי" שנתיים לאובדן, ברוב טיפשותי הלכתי לעבודה, כל הזמן בכיתי וב - 11:30 חזרתי הביתה, הוא היה בבית באותו יום הוא לא אמר לי הרבה, כי אין לו מה להגיד, אבל הוא תמך בי (כי נתתי לו לתמוך בי) בחיבוק, הוא נתן לי קצת "חופש" מהילדים. אולי אני טועה לגביי בעלך (כי מין הסתם אני לא מכירה אותו), אבל אולי תנסי לתת לו להיות שם בשבילך בדרך שלו (אני לא מבקרת אותך או משהו כזה, אני פשוט מכירה את הסיטואציה מאוד מקרוב...).