היום, וקודם, ואחר כך-
התחיל קשה, בלפגוש את הפסיכולוגית, ולשמוע ממנה דברים שקשה לי לשמוע. וזה נורא בולט לראות איך ברגיל שלה היא ממש לא מתערבת בהחלטות, ולא אומרת את דעתה, ופתאום עכשו היא מאד לוחצת. וזה מלחיץ, ומצד אחד טוב לי לשמוע מה היא חושבת, אבל קשה שזה מה שהיא אומרת. ובעצם, הדיאטנית מאד בעד אשפוז במחלקה של הפרעות אכילה. והפסיכיאטר בעד אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. הוא טוען שכדי לאזן אותי תרופתית יש צורך שיראו אותי כל יום. ואני לא מוכנה מחלקה פסיכיאטרית בשום אופן. גם אם זה יהיה כרוך בהפסקת הטיפול אצל הפסיכולוגית והפסיכיאטר. אמצא פיתרון אחר, או שלא אמצא, אבל לא אכנס לאשפוז כזה. (יש לי כמה סיבות, אין לי כוח לפרט, אבל לא בגלל הכותרת שמפחידה אותי, או הסטיגמה.)
ומרגישה עכשו לבד נורא עם הכל, ושאין אף אחד שמבין. גם אין לי כוח להסביר, ועוד יותר אין לי כוח כשאני מבינה שלמישהו יש דעה לגמרי ברורה וכל מה שנשאר מבחינתו זה לשכנע אותי.
קשה לי עם פסח, עם התפריט השונה. ויוצא שאוכלת עוד פחות מקודם.
אבל לא רוצה שיגמר, לא רוצה לחזור לעבודה. אין לי כוח.
בא לי להגיד שאני אתאמץ ואוכיח להם שאני מסתדרת. אבל למה שאצליח?
הפסיכולוגית אמרה - את סובלת הרבה זמן, למה שלא תעזרי לעצמך בצורה הטובה יותר?
אז כנראה שבאמת אין לי הרבה סיכוי לבד. ולמחלקה פסיכיאטרית אני לא הולכת. ויש מצב שהם יגידו שהם מפסיקים את הטיפול כי הוא הרי - לא יעיל, וזהו.
התחיל קשה, בלפגוש את הפסיכולוגית, ולשמוע ממנה דברים שקשה לי לשמוע. וזה נורא בולט לראות איך ברגיל שלה היא ממש לא מתערבת בהחלטות, ולא אומרת את דעתה, ופתאום עכשו היא מאד לוחצת. וזה מלחיץ, ומצד אחד טוב לי לשמוע מה היא חושבת, אבל קשה שזה מה שהיא אומרת. ובעצם, הדיאטנית מאד בעד אשפוז במחלקה של הפרעות אכילה. והפסיכיאטר בעד אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. הוא טוען שכדי לאזן אותי תרופתית יש צורך שיראו אותי כל יום. ואני לא מוכנה מחלקה פסיכיאטרית בשום אופן. גם אם זה יהיה כרוך בהפסקת הטיפול אצל הפסיכולוגית והפסיכיאטר. אמצא פיתרון אחר, או שלא אמצא, אבל לא אכנס לאשפוז כזה. (יש לי כמה סיבות, אין לי כוח לפרט, אבל לא בגלל הכותרת שמפחידה אותי, או הסטיגמה.)
ומרגישה עכשו לבד נורא עם הכל, ושאין אף אחד שמבין. גם אין לי כוח להסביר, ועוד יותר אין לי כוח כשאני מבינה שלמישהו יש דעה לגמרי ברורה וכל מה שנשאר מבחינתו זה לשכנע אותי.
קשה לי עם פסח, עם התפריט השונה. ויוצא שאוכלת עוד פחות מקודם.
אבל לא רוצה שיגמר, לא רוצה לחזור לעבודה. אין לי כוח.
בא לי להגיד שאני אתאמץ ואוכיח להם שאני מסתדרת. אבל למה שאצליח?
הפסיכולוגית אמרה - את סובלת הרבה זמן, למה שלא תעזרי לעצמך בצורה הטובה יותר?
אז כנראה שבאמת אין לי הרבה סיכוי לבד. ולמחלקה פסיכיאטרית אני לא הולכת. ויש מצב שהם יגידו שהם מפסיקים את הטיפול כי הוא הרי - לא יעיל, וזהו.