היום התחדד לי משהו

[מוּסקט]

היום התחדד לי משהו

בעקבות דיבור שהיה לי עם אחד המשתקמים. הוא אמר שנוח לו להזניח את עצמו: לא להתגלח, וכאילו להתחבא מאחרי חזות מוזנחת כדי שלא יגשו אליו ויעזבו אותו בשקט. אחר כך הוא אמר משהו על כך שהוא חי בבלגאן נוראי, שהחדר שלו הפוך ואין לו שום מוטיבציה לעשות למען עצמו - כי מי כבר יבוא אליו לחדר. וחשבתי לעצמי איך קרה שאדם חי למען אחרים ולא למען עצמו. למה יהיה מוכן לחיות במזבלה כשמדובר *רק* בעצמו אבל אם יהיו לו אורחים ימצא את המוטיבציה לנקות ולסדר. עוד חשבתי איך הופכים את סדרי העדיפויות? איך מתחילים לשנות עמדות ולחשוב שאני מספיק חשוב כדי להתאמץ ולהשקיע כדי לחיות בסביבה נעימה. של מי החיים האלו לעזאזל?

 

[שריד]

שאלה של סדרי עדיפויות

מזכיר לי שבהיותי באוניברסיטה, החדר שלי היה עובר ניקוי אחת לכמה זמן בהגדרה שלי... כאשר אפשר היה לשבת בפינות ללא ריהוט.... החדר היה מסודר ונקי רק כאשר החברה שלי היתה באה להתארח... החוכמה היתה להזמין אותה הרבה...

אני בטוח שלכל אחד יש פינה כזו שהוא מזניח אם זה סדר על שולחן העבודה או מזווה ריק... השאלה היא שאלה של סדרי עדיפויות נשמע כי המשתקם כי היה רוצה שיבואו אליו אבל הוא לא רואה איך סידור החדר יקדם זאת... שריד

 

[אטיוד5]

אני מזדהה איתו דווקא

למען עצמי אני לא צריך כמעט כלום. אני יכול לחיות בסגפנות מרובה, וזה לא מפריע לי בכלל. רק תני לי א'-ב'-ג' והכל בסדר מבחינתי. א'-ב'-ג' אלה לא כוללים להתגלח, לסדר את החדר, וכו'. הם כן כוללים מגע חברתי שבעבורו אין לי ברירה אלא להתגלח ולסדר את החדר. מה שכן, יש לי מוטיבציה לעשות למען עצמי - אבל רק כדי לקדם את הנושאים א'-ב'-ג'.

 

[מוּסקט]

אני מסכימה - בגדול

כי ככה כמעט כולנו. העניין הוא שלפעמים מאוד קשה לעמוד נוכח תהליכי ההשתבללות פנימה שלא מטעמי 'הסתפקות במועט' אלא מטעמי חוסר ביטחון, דימוי עצמי, דיכאון ודומיהם. הסביבה המיידית תורמת תרומה ישירה למצב הרוח, וכשבלגן ומלוכלך זה פשוט מעצים את הרגשת הבלגן והלכלוך שבפנים. פתאום מקבלים אישור מבחוץ לגבי תחושות של "אני בשוליים" "אני לא רצוי" "לא מגיע לי". אדם שצריך להלחם על כל פיסת תפקוד כדי לא לשקוע, נמצא בסקאלות אחרות לגמרי של 'אין ברירה, צריך להתגלח'

 

[שריד]

../images/Emo45.gif נכון הכל שאלה של עומק הבור...

ולעיתים באמת הבור הוא לא רק עמוק אלא גם מלוכלך, דביק וחלק כך שקשה לראות את היציאה מתוכו... ולשם כך יש את הסביבה הקרובה המשפחה, החברים, אנשי הטיפול והשיקום. לעיתים הפנס שלהם, זה שמכוון ליציאה, עובר מטא מורפוזה לסמרטוט, מגב, סיר אוכל וכו' ואח"כ יכול להאיר רחוק יותר... שריד

 

[פיצול]

הזנחה

בתור אחד שנוהג לעשות את זה. אני רק יכול לאשר שזה קיים אך אני רואה את זה מסיבה אולי שונה. תהליך השיקום ככל שהוא מלווה בקשיים ומעצורים גורם למעצורים להגיע לחיי היום יום ולדברים יותר מוחשיים כלפי חוץ. האי סדר, ההזנחה העצמת תחושת הדחיה כלפי חוץ. כל אלה נותנים לגיטימציה לאחרים לאשר את ההרגשה הפנימית של אותו אדם. לעיתים מדובר בדברים אשר ניסתרים מעיני אחרים ומהרגשה של הידרדרות וחוסר שליטה או חוסר יכולת לשנות את המצב. צורה מסויימת של הרמת ידיים. דבר נוסף, אצלי לפחות היה מאוד נוח לדחות אנשים ולהרחיק אותם בצורה כזו שלא אחוש את הפגיעה. מעין מבחן כניסה/מחסום (במקרה של יחס רומנטי). מצד שני ישנה גם הסיבה הפשוטה ביותר שכל דבר קטן דורש מאמץ הרבה יותר גדול. לאורך זמן חוסכים באנרגיה. ככה אני תירצתי את זה. ללא ספק ההתחלה של שיקום נכון ומוצלח היא בנקודות הראשוניות האלה של סביבה נאותה והשקעה בהופעה מכובדת. אני עובד על זה עדיין. רק בהתחלה....

 

[מוּסקט]

קבל ../images/Emo24.gif לעידוד

הזנחה באמת יכולה לאותת מצד אחד "אין לי כוח" ומצד שני "אל תתקרבו". שתי "מטרות" במכה אחת. אני גם מסכימה עם כך שקשה מאוד לקום כל בוקר ולדעת שעל הדברים הפעוטים שאצל אחרים נעשים באוטומט צריך להאבק. מה שכן, מהרגע שמבינים שמדובר במהלך של כבוד עצמי, בלי קשר לאחרים ולכמה זמן לוקח להם להתגלח, המטרות נעשות יותר בקלות וכנגד פחות התנגדות פנימית. האדם לומד לעשות למען עצמו כי הוא עצמו חשוב בעיניו מספיק בשביל ההתאמצות הזו... ולא מתוך כעס על אחרים שבכלל לא מבינים כמה התאמץ.

 

[אבי חברוני]

יכול להיות שחלק מהעניין

הוא גם חוסר רצון לשים את עצמי במרכז, למקד תשומת לב בי (כולל תשומת לב שלי). אני מטפל בחבר'ה נפגעי נפש שעברו אישפוזים (חלקם עבר עשרות אישפוזים) ואני מכיר את הנושא של הזנחה עצמית. לעתים זו רק הזנחה עצמית אבל דאגה רבה להגיינה הסביבתית. ואני מכיר את העקשות הרבה בה נתקלות הצעותינו (לעיתים דרישותינו) לשמירה על הגיינה אישית וסביבתית. אולי התשובה באמת בשאלה "של מי החיים האלו לעזאזל". אולי זו באמת העדפה להעלם ולהשתבלל ולא להתבלט בשום צורה, כדי שלא ישימו לב אלי וימשיכו לדרוש ממני לחיות חיים שאינם שלי.