היום הנורא ההוא...
השמיים הקודרים הזכירו לי את היום הנורא ההוא, היום בו חיי הישתנו לנצח... הכל התחיל בסתיו של השנה ההיא, ביום סגריר ומדכא. הייתי אז בת 13 וקצת,ילדה שמחה ותלמידה מצטיינת, ככה לפחות אני זוכרת את עצמי, אך יותר מכל אני זוכרת כמה התרגשתי באותה התקופה. בקרוב יהיה לי אח, אח קטן ! אמא ואבא כבר קנו הכל, החדר, העריסה, הצעצועים, הכל היה מוכן לקראת בואו של התינוק, שאלה של ימים עד שאהיה ה"אחות הגדולה ". כשהייתי חוזרת מבית-הספר, הייתי רצה לאמא שלי ושואלת אותה אם אני יכולה לשמוע את התינוק "בועט ", ומייד קירבתי את האוזן לבטן הגדולה של אמא. באותו היום, אחרי שסיימתי את כל שעורי- הבית שניתנו לי, כמו ילדה טובה, ביקשתי מאבא ללכת לשחק אצל מיכל, הבטחתי שלא לחזור מאוחר. אני ומיכל היינו החברות הכי טובות. נהגנו לספר זו לזו את מה, שעובר עלינו. למדנו ביחד, שיחקנו ביחד, צחקנו ביחד, למעשה עשינו כמעט הכל ביחד. שכבר היה מאוחר והערב ירד ניפרדתי ממיכל וחזרתי הביתה, כשדפקתי בדלת, השכנה טובה, מהקומה למטה פתחה לי. לרגע תהיתי מה קרה, " שלום חומד " היא אמרה לי " אמא ואבא ביקשו שאני אחכה לך, הם בבית-החולים ", רגע של אושר עצום עבר עלי, " אמא יולדת ! ". כשדיברתי עם אבא בטלפון הוא הבטיח, שהוא יבוא לקחת אותי,אבל בנתיים נשארתי את טובה השכנה, והיא הכינה לי ארוחת ערב. רק בשעה -10 אבא בא הבייתה, ומייד זינקתי עליו, מחבקת ומנשקת. אחרי שהוא ארז תיק עם דברים לאמא, נסענו בחזרה לבית-החולים. אמא נכנסה לחדר הניתוח, ולא הורשתי להיכנס, נאלצתי להמתין במזדרון הארוך. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול- שתתי קולה מהמכונה וסנדוויץ מהקפיטריה, ככה הזמן עבר ועבר...התחלתי לאבד סבלנות. חצתי את הפרוזדור הארוך שוב ושוב, מחכה לרגע. מתוך שיעמום התחלתי לקרוא את כל השלטים הרפואיים שהיו תלויים על הקירות, וכשלא היה עוד מה לקרוא, התחלתי לספור את האנשים שעברו, ואיתם הזמן. בחצות הלילה, אבא ניגש אלי, הוא נראה מודאג, דרשתי לראות את אמא, אך הוא אמר, שאמא תצטרך לעבור ניתוח דחוף, שבסופו, הבטיח אבא, אני אהיה הראשונה לראות את התינוק החדש. ככה מצאתי את עצמי יושבת על אותם כורסאות כחולות, מעיינת במגזיני נוער ישנים. השעה אחת בלילה ואין זכר, הרגשתי עייפה, אבל משהו מנע ממני לישון. כשהשעון הורה על השעה שלוש אבא ניראה באופק, צועד לעברי במזדרון, שהיה עכשיו ריק וקר, ורק שהתקרב ממש, הצלחתי לראות את פניו הקפואים, חוורים כסיד, בעיניים דומעות ובגוף רועד הוא רכן אלי. נתקפתי חרדה, מה זה ? מה קרה ? בחיים לא ראיתי את אבא ככה, " איפה אמא, אני רוצה לראות את אמא !" צעקתי, ואז אבא פרץ בבכי, הוא אחז בי חזק ובכה, במשך דקה ארוכה שנראתה כמו נצח. מגמגם וניסער הוא אמר בקול צרוד " אנחנו לבד עכשיו, רק אני ואת", המילים שלא אשכח לנצח, חרותים במוחי ובנפשי, לאט לאט הרגשתי איך הלב שלי צונח, נשמתי נעתקה, העולם כולו קרס עלי, נקברת באפלה. לא הייתי בהלוויה, לא יכולתי. בימי השיבעה, הבית היה מלא באנשים, משפחה, קרובים, חברים ושכנים, גם מיכל ואמא שלה באו, אבל לא רציתי לראות אותה, דחתי את הבקשות העלובות שלה לעזור לי. שום דבר לא יעזור לי, חשבתי, ביקשת ממנה ללכת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שדחתי אותה ככה. כולם באו לנחם, מסתכלים במבטי רחמים עלי ועל אבא, שהחיות נעלמה ממנו, אבל אני, סגרתי את עצמי בשירותים ובכתי, ובכתי, ואין לי מושג מאיפה היו לי כל כך הרבה דמעות, הם יצאו ללא הפסקה. אמא ! אמא שלי, תחזרי, אל תעזבי אותי, אמא אני צריכה אותך !, זעקתי בדממה. כשנגמרה השבעה, וריקנות נוראה מלאה את הבית, נכנסתי לחדר שהיה מיועד לאח שלי, בשקט מופתי סגרתי מאחורי את הדלת. הסתכלתי על העריסה הריקה, על הצעצועים, על חבילות החיתולים. רציתי למות, רק לא להיות בעולם הזה, ללכת למקום שאמא הלכה, נזכרת בפנים שלה, בנשיקות שלה. אבא נכנס והסתכל עלי, הוא חיבק אותי חזק, ואני אותו, ושנינו פרצנו בבכי... היום הנורא ההוא, בו ניקברה המשפחה שלי, היום שלא אשכח לעולם !
השמיים הקודרים הזכירו לי את היום הנורא ההוא, היום בו חיי הישתנו לנצח... הכל התחיל בסתיו של השנה ההיא, ביום סגריר ומדכא. הייתי אז בת 13 וקצת,ילדה שמחה ותלמידה מצטיינת, ככה לפחות אני זוכרת את עצמי, אך יותר מכל אני זוכרת כמה התרגשתי באותה התקופה. בקרוב יהיה לי אח, אח קטן ! אמא ואבא כבר קנו הכל, החדר, העריסה, הצעצועים, הכל היה מוכן לקראת בואו של התינוק, שאלה של ימים עד שאהיה ה"אחות הגדולה ". כשהייתי חוזרת מבית-הספר, הייתי רצה לאמא שלי ושואלת אותה אם אני יכולה לשמוע את התינוק "בועט ", ומייד קירבתי את האוזן לבטן הגדולה של אמא. באותו היום, אחרי שסיימתי את כל שעורי- הבית שניתנו לי, כמו ילדה טובה, ביקשתי מאבא ללכת לשחק אצל מיכל, הבטחתי שלא לחזור מאוחר. אני ומיכל היינו החברות הכי טובות. נהגנו לספר זו לזו את מה, שעובר עלינו. למדנו ביחד, שיחקנו ביחד, צחקנו ביחד, למעשה עשינו כמעט הכל ביחד. שכבר היה מאוחר והערב ירד ניפרדתי ממיכל וחזרתי הביתה, כשדפקתי בדלת, השכנה טובה, מהקומה למטה פתחה לי. לרגע תהיתי מה קרה, " שלום חומד " היא אמרה לי " אמא ואבא ביקשו שאני אחכה לך, הם בבית-החולים ", רגע של אושר עצום עבר עלי, " אמא יולדת ! ". כשדיברתי עם אבא בטלפון הוא הבטיח, שהוא יבוא לקחת אותי,אבל בנתיים נשארתי את טובה השכנה, והיא הכינה לי ארוחת ערב. רק בשעה -10 אבא בא הבייתה, ומייד זינקתי עליו, מחבקת ומנשקת. אחרי שהוא ארז תיק עם דברים לאמא, נסענו בחזרה לבית-החולים. אמא נכנסה לחדר הניתוח, ולא הורשתי להיכנס, נאלצתי להמתין במזדרון הארוך. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול- שתתי קולה מהמכונה וסנדוויץ מהקפיטריה, ככה הזמן עבר ועבר...התחלתי לאבד סבלנות. חצתי את הפרוזדור הארוך שוב ושוב, מחכה לרגע. מתוך שיעמום התחלתי לקרוא את כל השלטים הרפואיים שהיו תלויים על הקירות, וכשלא היה עוד מה לקרוא, התחלתי לספור את האנשים שעברו, ואיתם הזמן. בחצות הלילה, אבא ניגש אלי, הוא נראה מודאג, דרשתי לראות את אמא, אך הוא אמר, שאמא תצטרך לעבור ניתוח דחוף, שבסופו, הבטיח אבא, אני אהיה הראשונה לראות את התינוק החדש. ככה מצאתי את עצמי יושבת על אותם כורסאות כחולות, מעיינת במגזיני נוער ישנים. השעה אחת בלילה ואין זכר, הרגשתי עייפה, אבל משהו מנע ממני לישון. כשהשעון הורה על השעה שלוש אבא ניראה באופק, צועד לעברי במזדרון, שהיה עכשיו ריק וקר, ורק שהתקרב ממש, הצלחתי לראות את פניו הקפואים, חוורים כסיד, בעיניים דומעות ובגוף רועד הוא רכן אלי. נתקפתי חרדה, מה זה ? מה קרה ? בחיים לא ראיתי את אבא ככה, " איפה אמא, אני רוצה לראות את אמא !" צעקתי, ואז אבא פרץ בבכי, הוא אחז בי חזק ובכה, במשך דקה ארוכה שנראתה כמו נצח. מגמגם וניסער הוא אמר בקול צרוד " אנחנו לבד עכשיו, רק אני ואת", המילים שלא אשכח לנצח, חרותים במוחי ובנפשי, לאט לאט הרגשתי איך הלב שלי צונח, נשמתי נעתקה, העולם כולו קרס עלי, נקברת באפלה. לא הייתי בהלוויה, לא יכולתי. בימי השיבעה, הבית היה מלא באנשים, משפחה, קרובים, חברים ושכנים, גם מיכל ואמא שלה באו, אבל לא רציתי לראות אותה, דחתי את הבקשות העלובות שלה לעזור לי. שום דבר לא יעזור לי, חשבתי, ביקשת ממנה ללכת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שדחתי אותה ככה. כולם באו לנחם, מסתכלים במבטי רחמים עלי ועל אבא, שהחיות נעלמה ממנו, אבל אני, סגרתי את עצמי בשירותים ובכתי, ובכתי, ואין לי מושג מאיפה היו לי כל כך הרבה דמעות, הם יצאו ללא הפסקה. אמא ! אמא שלי, תחזרי, אל תעזבי אותי, אמא אני צריכה אותך !, זעקתי בדממה. כשנגמרה השבעה, וריקנות נוראה מלאה את הבית, נכנסתי לחדר שהיה מיועד לאח שלי, בשקט מופתי סגרתי מאחורי את הדלת. הסתכלתי על העריסה הריקה, על הצעצועים, על חבילות החיתולים. רציתי למות, רק לא להיות בעולם הזה, ללכת למקום שאמא הלכה, נזכרת בפנים שלה, בנשיקות שלה. אבא נכנס והסתכל עלי, הוא חיבק אותי חזק, ואני אותו, ושנינו פרצנו בבכי... היום הנורא ההוא, בו ניקברה המשפחה שלי, היום שלא אשכח לעולם !
