היום בתבור
כבר חשבתי שאני גומר עם עונת המעבר מבלי להוציא טיסה ראויה לשמה. שלוש פעמים אני בתבור או בדרך אליו וכל פעם מסתבר שזה לא היום. פעם הרוח הצפינה, בפעם אחרת השמים 8/8 ופעם נוספת הרוח כמעט 0 ואני, שהחלטתי לאחר החזרה לספורט, שאם התנאים הם לא אופטימליים בשבילי, אני לא ממריא - שוב מוותר. אתמול השמים נראו כמו מליון דולר (אין לי מושג מה זה...) ושוב אני מוצא את עצמי ממלא איזו התחייבות קודמת. כ"כ התרגזתי, שאפילו לא שאלתי אף אחד איך עבר היום והתעלמתי מהאינטרנט. הבוקר השמים נראו דומים לאתמול (משהו כמו 1.200.000) ואני מחליט שאני עובר לגור בעמדה עד שיגיע המשב המיוחל. מיד אני מוצא את עצמי ממלא הוראות של "האחרונה" (אשתי) ולוקח לה את המכונית למבחן שנתי. אמרתי לבוחן שאם הוא לא מעביר את המכונית, אני משאיר אותה על מסלול הבדיקה והולך. מזל שאני גר קרוב לתבור. כל עוד נפשי בי אני עולה על ה- big blue ושועט התבורה. באופק שני מצנחים מגרדים וכשאני מגיע ב-11.30 לעמדה, הם עדיין מגרדים. התחיל לגרד לי בכל הגוף. בעמדה פרושים כעשרים מצנחים. שני גולשים מתחילים, אפילו לא הורידו את גלשניהם מהרכב. אני רץ להוריד איזה חצי ק"ג מיותרים (ומסריחים - למי שלא הבין). בזמן שאני מרכיב ומכריח את עצמי לעבוד לאט, הרוח , שגם קודם היה קשה להגדיר אותה, הופכת לצפונית. חלק מהמצנחים מתקפלים. אני הרי כבר החלטתי שהיום אני טס, לא חשובים התנאים ולא אכפת לי כבר מכלום. בשבוע הבא אני נוסע לחו"ל ל-10 ימים שהם שני סופי שבוע, וכבר לא הזרקתי אדרנלין כמעט חודש. הגלשן מורכב, הרוח לא יודעת מהחיים שלה ואני ממתין למשבון. כ"כ לא אכפת לי מה יהיה, שאני כבר לא מפחד. פשוט משחזר בראש המראה נכונה. העצים זזים קצת ועם הרבה דמיון, אני חש משב וירטואלי באוזן שמאל (רכיב דרום מערבי) אני מחליט לרוץ. איזי מיקי, לאט לאט, ולהגביר בהדרגה. אני עוד בשלב הריצה האיטית ולפני שאני מספיק להגביר קצב, הגלשן הנהדר הזה (בולט 16 מ' בן 17 שנה עם 20 שעות...) מרים אותי בהכרת תודה לכך שסוף סוף אני מטפל בו בהמראה כמו שצריך. אני מאבד כ- 100 מ' ורואה שני מצנחים נוחתים למטה. אני מהמר על יציאה החוצה ומעל דבוריה מגיעה הבת זונה. בהתחלה היא משחקת איתי ברמזים, פעם כן, פעם לא. נותנת - לא נותנת. אני משאיר לגלשן שלי שהוא גם גדול וגם חרמן, למרכז אותה ולאט לאט הוא מסדר לי את העניינים, ואני כאילו לא בעסק, מציץ מהצד. בגובה העמדה היא נעתרת לי סוף סוף. ומביאה אותי לאורגזמה בגובה 2300 מ', כל הדרך + 3 קבוע כאילו אנחנו באירופה. כמעט ולא נסחפתי ורגע לפני שאני מפנה את האף לכון הכנרת, כהרגלי, אני שומע מהגלשן יבבה: "רוצה הביתה". אין בעיה. מזמן לא טסנו מול הרוח. אנו פונה מזרחה ומגיע לאיכסאל בגובה 2000. שוב טרמיקה שמעלה אותי ל- 2200,השמים מתנקים קצת ואני מבחין בסימני רוח צפונית על פני הבריכות והמאגרים. אני מבין שאין לי הרבה סיכוי להגיע הביתה (זה בתמרת, ליד צומת נהלל). עוד טרמיקה מרימה אותי ל1700 אבל אני נסף חזק דרום מזרחה. אני מושך עם גלשן מתוח לחלוטין ל- 60 קמ"ש ומאבד את כל הגובה תוך התקדמות של כ-5 ק"מ בלבד. הנחיתה בכניסה לקיבוץ גניגר. לא הספקתי לקפל ו"האחרונה" הגיעה לאסוף אותי. היה נפלא. האוויר היה שקט וטסתי מעל לנוף ילדותי שאני כל כך אוהב. מי צריך יותר מזה? אה, כן, האוטו גם עבר טסט.
כבר חשבתי שאני גומר עם עונת המעבר מבלי להוציא טיסה ראויה לשמה. שלוש פעמים אני בתבור או בדרך אליו וכל פעם מסתבר שזה לא היום. פעם הרוח הצפינה, בפעם אחרת השמים 8/8 ופעם נוספת הרוח כמעט 0 ואני, שהחלטתי לאחר החזרה לספורט, שאם התנאים הם לא אופטימליים בשבילי, אני לא ממריא - שוב מוותר. אתמול השמים נראו כמו מליון דולר (אין לי מושג מה זה...) ושוב אני מוצא את עצמי ממלא איזו התחייבות קודמת. כ"כ התרגזתי, שאפילו לא שאלתי אף אחד איך עבר היום והתעלמתי מהאינטרנט. הבוקר השמים נראו דומים לאתמול (משהו כמו 1.200.000) ואני מחליט שאני עובר לגור בעמדה עד שיגיע המשב המיוחל. מיד אני מוצא את עצמי ממלא הוראות של "האחרונה" (אשתי) ולוקח לה את המכונית למבחן שנתי. אמרתי לבוחן שאם הוא לא מעביר את המכונית, אני משאיר אותה על מסלול הבדיקה והולך. מזל שאני גר קרוב לתבור. כל עוד נפשי בי אני עולה על ה- big blue ושועט התבורה. באופק שני מצנחים מגרדים וכשאני מגיע ב-11.30 לעמדה, הם עדיין מגרדים. התחיל לגרד לי בכל הגוף. בעמדה פרושים כעשרים מצנחים. שני גולשים מתחילים, אפילו לא הורידו את גלשניהם מהרכב. אני רץ להוריד איזה חצי ק"ג מיותרים (ומסריחים - למי שלא הבין). בזמן שאני מרכיב ומכריח את עצמי לעבוד לאט, הרוח , שגם קודם היה קשה להגדיר אותה, הופכת לצפונית. חלק מהמצנחים מתקפלים. אני הרי כבר החלטתי שהיום אני טס, לא חשובים התנאים ולא אכפת לי כבר מכלום. בשבוע הבא אני נוסע לחו"ל ל-10 ימים שהם שני סופי שבוע, וכבר לא הזרקתי אדרנלין כמעט חודש. הגלשן מורכב, הרוח לא יודעת מהחיים שלה ואני ממתין למשבון. כ"כ לא אכפת לי מה יהיה, שאני כבר לא מפחד. פשוט משחזר בראש המראה נכונה. העצים זזים קצת ועם הרבה דמיון, אני חש משב וירטואלי באוזן שמאל (רכיב דרום מערבי) אני מחליט לרוץ. איזי מיקי, לאט לאט, ולהגביר בהדרגה. אני עוד בשלב הריצה האיטית ולפני שאני מספיק להגביר קצב, הגלשן הנהדר הזה (בולט 16 מ' בן 17 שנה עם 20 שעות...) מרים אותי בהכרת תודה לכך שסוף סוף אני מטפל בו בהמראה כמו שצריך. אני מאבד כ- 100 מ' ורואה שני מצנחים נוחתים למטה. אני מהמר על יציאה החוצה ומעל דבוריה מגיעה הבת זונה. בהתחלה היא משחקת איתי ברמזים, פעם כן, פעם לא. נותנת - לא נותנת. אני משאיר לגלשן שלי שהוא גם גדול וגם חרמן, למרכז אותה ולאט לאט הוא מסדר לי את העניינים, ואני כאילו לא בעסק, מציץ מהצד. בגובה העמדה היא נעתרת לי סוף סוף. ומביאה אותי לאורגזמה בגובה 2300 מ', כל הדרך + 3 קבוע כאילו אנחנו באירופה. כמעט ולא נסחפתי ורגע לפני שאני מפנה את האף לכון הכנרת, כהרגלי, אני שומע מהגלשן יבבה: "רוצה הביתה". אין בעיה. מזמן לא טסנו מול הרוח. אנו פונה מזרחה ומגיע לאיכסאל בגובה 2000. שוב טרמיקה שמעלה אותי ל- 2200,השמים מתנקים קצת ואני מבחין בסימני רוח צפונית על פני הבריכות והמאגרים. אני מבין שאין לי הרבה סיכוי להגיע הביתה (זה בתמרת, ליד צומת נהלל). עוד טרמיקה מרימה אותי ל1700 אבל אני נסף חזק דרום מזרחה. אני מושך עם גלשן מתוח לחלוטין ל- 60 קמ"ש ומאבד את כל הגובה תוך התקדמות של כ-5 ק"מ בלבד. הנחיתה בכניסה לקיבוץ גניגר. לא הספקתי לקפל ו"האחרונה" הגיעה לאסוף אותי. היה נפלא. האוויר היה שקט וטסתי מעל לנוף ילדותי שאני כל כך אוהב. מי צריך יותר מזה? אה, כן, האוטו גם עבר טסט.