אין קשר לאוטיזם
הילד לא מדבר, ההורים שלו מתגרשים, מוציאים אותו מהבית נגד רצונו ונגד רצון ההורים - ברור שהוא מפחד, עצוב, זועם ועוד.
המצב שלו הולך ומחמיר - גם זה מובן מאליו - הוא נמצא במוסד, במקום שהוא לא מכיר, בלי מערכת תמיכה, בלי חברים, בלי מישהו שבאמת אוהב אותו ויכול להגן עליו, וסביר להניח שהפחדים האיומים ביותר שלו הולכים ומתגשמים כי המציאות במוסדות כאלו עולה על כל דמיון.
ואז מגיעה הפסיכיאטרית שעובדת עם המוסד הזה.
היא לא מקשיבה לו (היא לא תרפיסטית), היא לא מקשיבה להורים (היא לא פסיכולוגית) והיא לא עושה שום דבר כדי לשנות את המצב האיום שהוא נקלע אליו (היא לא עובדת סוציאלית) - היא מדברת עם צוות המוסד ונותנת לילד תרופה שתאפשר להם להתמודד איתו ביתר קלות.
התרופה הזו לא עוזרת לילד - היא לא מפחיתה את הפחדים שלו, היא לא מחזירה אותו להורים שלו והיא לא משנה שום דבר במציאות החיים הבלתי אפשרית שלו. היא רק חוסמת את האפשרות של המוח להגיב למצב האיום הזה.
אז מה היא כן עושה? היא מאפשרת לחולי לצמוח ב"חשיכה" עד שיהיה מאוחר מדי לרפא אותו. ויש בדרך כלל שתי אפשרויות בלבד: מהלך אקוטי וכרוני.
מהלך אקוטי: בשלב מסוים המתח המצטבר מגיע לשיא ומתפוצץ בבת אחת. התוצאה - אלימות, ואם הילד נמצא במוסד תגובת המוסד תהיה לשלוח אותו לאישפוז פסיכיאטרי, ושם הם יכולים להשתמש באמצעים נוספים כמו קשירה למיטה, כליאה בחדרים אטומים, מכות חשמל או ניסויים תרופתיים.
מהלך כרוני: הילד משלים עם המצב, מסתגר, בורח לעולם משלו והולך ומתכנס לתוך הכאב שלו עד שהוא מת בגיל צעיר ממחלה כרונית כזו או אחרת.
וזה גרוע יותר כשמדובר באוטיסטים, כי "חוק האוטיסטים" קובע שכל האוטיסטים צריכים לחיות במוסדות ותהיה למדינה את הזכות לכפות פתרונות כאלו על כל אוטיסט בלי להתחשב בו או בהוריו - ואז אין שום משמעות ל"סיפור".....