היה לי שבוע קשה השבוע
שנה לפטירתה של דינה השבוע האחרון שבו היתה איתנו בשנה שעברה וכל יום בשבוע הזה מזכיר משהוא אחרון. ביום חמישי הלכנו כולנו כל בני המשפחה ההזויה שלנו והתנדבנו לקשט בציורים לזכרה של דינה את הכניסה לחדר הכושר במח' ילדים בבית החולים תל השומר. עבדנו מאד קשה אבל התוצאה לעילא ולעילא את התוצאות תראו בסרטון המצורף והנה מה שכתבתי והקראתי באזכרה לזכרה של דינה עברה שנה מאותו יום שני ביום שני שלפני שנה, מור ואני לקחנו אותך לבית החולים בפעם האחרונה. נסמכת עלינו ונתמכת בנו כשהלכת למכונית, על מה חשבת באותם רגעים? האם ידעת שזו הפעם האחרונה? האם יכולתי לעשות משהוא להקל על המחשבות שבטח רצו בראשך לא חשבתי כלום כי לא רציתי להאמין שזו הפעם האחרונה שאת צועדת במדרכה המובילה הביתה. אבל לחזור לא תחזרי ובאותו יום שני התחילה הדרך אל החלל הגדול שהשארת. לתאר לך איזה חלל גדול השארת לכולנו זה בלתי אפשרי והרי אי אפשר להשוות חסר, קושי ,אבל או כאב של אנשים . אז אספר לך ואני מקווה שאינך כועסת על שאני מקטר, אבל נורא קשה לי. נורא כואב לי העולם שלי התהפך והשתנה לחלוטין - חסר בו קוטב אחד. הזמן אינו מרפא כלום. אין שום מרפא כלום ממש כלום ובכל פרט ופרט בחיי היום יום, בשיגרה, בשבתות ובחגים את חסרה לי. אין דבר שאני עושה ולא נזכר בך , כמה טוב ידעת להיות איתי לצידי לתמוך לעזור לשתף ולהשתתף. בחדר כושר כבר אינך יושבת ליד השולחן עם הקפה הג'יפה מהמכונה שכל כך נהנית לשתות עם החברות שלך. אני מבשל אבל אין את " יו ומי ינקה את כל זה " האהוב ואני מנקה לבד לבד הסלט החתוך גדול שאהבת , כל חיתוך עגבניה את לידי אבל איננה. בערב בבית שקט רועם מעולם לא הייתי כל כך לבד. טיילתי בתאילנד שכל כך אהבת וכל כך רצית שאסע כשחלית ולא יכולת לנסוע, והילדים כל כך תמכו ורצו שאסע , כמה בכיתי שם שאת לא לצידי, הייתי במקומות שהיינו יחד וממש ממש ממש הרגשתי שאת בתוכי ורואה הכל דרך עיני, במקומות שהיו כל כך אהובים עלינו. ישבתי בשקיעה על גדת המקונג בבית הקפה המקסים בלואנג פראבנג שכל כך אהבת - הסתכלתי על המקונג והרגשתי בעוצמה שאת רואה אותו דרך עיני והשולחן היה רטוב מדמעות. היה לי כל כך קשה ללכת משם כי אולי את רוצה עוד קצת לראות את השקיעה. אני נוסע עכשיו לקחת את הנכדים , כן דוןדון נדבקתי ממך בנכדומניה ואני מרגיש בתוכי שאני מקיים צוואה רוחנית שלך ועושה את מה שאת כל כך רצית לעשות ויעדת את היציאה לפנסיה לכך – העזרה לילדים ,אורן ודיקלה מור ובראין ורותם וכרמית הראל ולבנת בטיפול בנכדים. כן יש לנו עוד שני נכדים גילי בת ה4 חודשים ומעיין בן חודש שלא זכית להכירם ואני עושה הכל שדרך עיני תכירי אותם. כל הנכדים זוכרים אותך ! אני מראה להם תמונות שלך במחשב כשהיית בריאה לפני המחלה הנוראית הזו וכולם מכירים ומזהים את ס'תא דינה במיטבה . ואדאג שהם יזכרו תמיד וגם החדשים שמקרוב נולדו וגם אלה שבעזרת השם יתווספו כולם יכירו אותך לכולם נספר עלייך. המצוק והסלע האיתן שמחזיק אותי מלשקוע ולטבוע הוא המשפחה שבחוכמתך וברגישותך הצלחת ליצור כן המשפחה ההזויה הזו כפי שאנחנו מכנים אותה על כל מרכיביה היא היא התומכת והמרימה אותי ברגעי השקיעה, אם זה טלפון , ס.מ.ס, ביקור, סתם פטפוט קצר, דאגה למעשי כל חג ושישבת. הנישנוש של הנכדים שאני עושה עבור שנינו מעלה אותי מהתחתית של העצב ומציפה אותי ואותך יחד איתי חזרה מעלה נעלה. דוןדון המשפחה הזו שכל כך היתה חשובה לך וכל כך רצית שתהיה מאוחדת, אוהבת ותומכת מקיימת את צוואתך , נשארנו יחד ככל שניתן להיות יחד. גם בכל מיני קטעים שבמשפחות אחרות כבר מזמן היו שוכחים את הקירבה והאהבה אצלנו להיפך! העזרה התמיכה הפירגון ההדדי רק גדלים ומתעצמים. כל דבר כזה רק מקרב ומגביר את הקירבה. אתמול סיימנו תרומה שהרמנו לזכרך – ציורי קיר על קירות בכניסה לחדר כושר במח' ילדים בתל השומר. כולנו עבדנו כולנו תרמנו – זה עשה טוב לגיבוש המשפחתי ולזכרון שלנו אותך. הוצאנו חוברת זיכרון לכבודך עם תמונות כמובן, מילדותך ועד לזמן האחרון גם הנכדים יקבלו אותו כשיגדלו – כדי שלא תיעלמי לנו פעם נוספת כשאני מסיים לקרוא את הכתוב, אני לא מפסיק לדבר איתך, אני מדבר איתך כל הזמן ולפעמים אפילו בקול רם בבית כשאני לבד. ולו יכולתי לשמוע אותך עונה לי. זה הוא וכמו שהקטנים אמרו סייתי.
שנה לפטירתה של דינה השבוע האחרון שבו היתה איתנו בשנה שעברה וכל יום בשבוע הזה מזכיר משהוא אחרון. ביום חמישי הלכנו כולנו כל בני המשפחה ההזויה שלנו והתנדבנו לקשט בציורים לזכרה של דינה את הכניסה לחדר הכושר במח' ילדים בבית החולים תל השומר. עבדנו מאד קשה אבל התוצאה לעילא ולעילא את התוצאות תראו בסרטון המצורף והנה מה שכתבתי והקראתי באזכרה לזכרה של דינה עברה שנה מאותו יום שני ביום שני שלפני שנה, מור ואני לקחנו אותך לבית החולים בפעם האחרונה. נסמכת עלינו ונתמכת בנו כשהלכת למכונית, על מה חשבת באותם רגעים? האם ידעת שזו הפעם האחרונה? האם יכולתי לעשות משהוא להקל על המחשבות שבטח רצו בראשך לא חשבתי כלום כי לא רציתי להאמין שזו הפעם האחרונה שאת צועדת במדרכה המובילה הביתה. אבל לחזור לא תחזרי ובאותו יום שני התחילה הדרך אל החלל הגדול שהשארת. לתאר לך איזה חלל גדול השארת לכולנו זה בלתי אפשרי והרי אי אפשר להשוות חסר, קושי ,אבל או כאב של אנשים . אז אספר לך ואני מקווה שאינך כועסת על שאני מקטר, אבל נורא קשה לי. נורא כואב לי העולם שלי התהפך והשתנה לחלוטין - חסר בו קוטב אחד. הזמן אינו מרפא כלום. אין שום מרפא כלום ממש כלום ובכל פרט ופרט בחיי היום יום, בשיגרה, בשבתות ובחגים את חסרה לי. אין דבר שאני עושה ולא נזכר בך , כמה טוב ידעת להיות איתי לצידי לתמוך לעזור לשתף ולהשתתף. בחדר כושר כבר אינך יושבת ליד השולחן עם הקפה הג'יפה מהמכונה שכל כך נהנית לשתות עם החברות שלך. אני מבשל אבל אין את " יו ומי ינקה את כל זה " האהוב ואני מנקה לבד לבד הסלט החתוך גדול שאהבת , כל חיתוך עגבניה את לידי אבל איננה. בערב בבית שקט רועם מעולם לא הייתי כל כך לבד. טיילתי בתאילנד שכל כך אהבת וכל כך רצית שאסע כשחלית ולא יכולת לנסוע, והילדים כל כך תמכו ורצו שאסע , כמה בכיתי שם שאת לא לצידי, הייתי במקומות שהיינו יחד וממש ממש ממש הרגשתי שאת בתוכי ורואה הכל דרך עיני, במקומות שהיו כל כך אהובים עלינו. ישבתי בשקיעה על גדת המקונג בבית הקפה המקסים בלואנג פראבנג שכל כך אהבת - הסתכלתי על המקונג והרגשתי בעוצמה שאת רואה אותו דרך עיני והשולחן היה רטוב מדמעות. היה לי כל כך קשה ללכת משם כי אולי את רוצה עוד קצת לראות את השקיעה. אני נוסע עכשיו לקחת את הנכדים , כן דוןדון נדבקתי ממך בנכדומניה ואני מרגיש בתוכי שאני מקיים צוואה רוחנית שלך ועושה את מה שאת כל כך רצית לעשות ויעדת את היציאה לפנסיה לכך – העזרה לילדים ,אורן ודיקלה מור ובראין ורותם וכרמית הראל ולבנת בטיפול בנכדים. כן יש לנו עוד שני נכדים גילי בת ה4 חודשים ומעיין בן חודש שלא זכית להכירם ואני עושה הכל שדרך עיני תכירי אותם. כל הנכדים זוכרים אותך ! אני מראה להם תמונות שלך במחשב כשהיית בריאה לפני המחלה הנוראית הזו וכולם מכירים ומזהים את ס'תא דינה במיטבה . ואדאג שהם יזכרו תמיד וגם החדשים שמקרוב נולדו וגם אלה שבעזרת השם יתווספו כולם יכירו אותך לכולם נספר עלייך. המצוק והסלע האיתן שמחזיק אותי מלשקוע ולטבוע הוא המשפחה שבחוכמתך וברגישותך הצלחת ליצור כן המשפחה ההזויה הזו כפי שאנחנו מכנים אותה על כל מרכיביה היא היא התומכת והמרימה אותי ברגעי השקיעה, אם זה טלפון , ס.מ.ס, ביקור, סתם פטפוט קצר, דאגה למעשי כל חג ושישבת. הנישנוש של הנכדים שאני עושה עבור שנינו מעלה אותי מהתחתית של העצב ומציפה אותי ואותך יחד איתי חזרה מעלה נעלה. דוןדון המשפחה הזו שכל כך היתה חשובה לך וכל כך רצית שתהיה מאוחדת, אוהבת ותומכת מקיימת את צוואתך , נשארנו יחד ככל שניתן להיות יחד. גם בכל מיני קטעים שבמשפחות אחרות כבר מזמן היו שוכחים את הקירבה והאהבה אצלנו להיפך! העזרה התמיכה הפירגון ההדדי רק גדלים ומתעצמים. כל דבר כזה רק מקרב ומגביר את הקירבה. אתמול סיימנו תרומה שהרמנו לזכרך – ציורי קיר על קירות בכניסה לחדר כושר במח' ילדים בתל השומר. כולנו עבדנו כולנו תרמנו – זה עשה טוב לגיבוש המשפחתי ולזכרון שלנו אותך. הוצאנו חוברת זיכרון לכבודך עם תמונות כמובן, מילדותך ועד לזמן האחרון גם הנכדים יקבלו אותו כשיגדלו – כדי שלא תיעלמי לנו פעם נוספת כשאני מסיים לקרוא את הכתוב, אני לא מפסיק לדבר איתך, אני מדבר איתך כל הזמן ולפעמים אפילו בקול רם בבית כשאני לבד. ולו יכולתי לשמוע אותך עונה לי. זה הוא וכמו שהקטנים אמרו סייתי.
