yeshlishem
New member
"היה היה פעם...
על קרקעיתו של נהר בדולח אדיר, כפר של יצורים. "זרמו של הנהר שטף חרש ועבר מעל לראשי כולם - צעירים וזקנים, עשירים ודלים, טובים ורשעים. והזרם בשלו, זורם בדרכו כמימים ימימה, מודע אך ורק לעצמותו הטהורה. "כל אחד מהיצורים נצמד בכוח, בדרכו-שלו, הזלזלים והאבנים שבקרקעית הנהר, שכן ההיצמדות היתה להם דרך-חיים, וההתנגדות לזרם היתה הדבר שכל אחד מהם למד מלידתו. "אך לבסוף אמר אחד היצורים: 'נמאס לי להיצמד. ואף שאיני רואה זאת בעיניי, מניח אני שהזרם יודע לאן מועדות פניו. ארפה, אם כן, מאחיזתי ואניח לו לשאתני עמו. אם אמשיך להיצמד כאן, אמות משיעמום! "היצורים צחקו ואמרו: 'שוטה! אם תרפה, כי-אז הזרם הזה, שלו אתה סוגד, ישליך אותך וינפץ אותך אל הסלעים, ואז תמות מהר יותר מאשר מן השעמום!' "אך הוא לא שעה לדבריהם, שאף שאיפה עמוקה והירפה את אחיזתו- והזרם הטילו באחת אל הסלעים. "אולם בחלוף הזמן, משסירב לשוב ולהיצמד, הרימו הזרם וחילצו מעל הקרקעית, והוא לא היה עוד פצוע ומוכה. "והיצורים שבמורד הנהר, שלגביהם היה עתה זר, קראו: 'הביטו, נס!'..."
יש לך כל מה שאת/ה מחפש, רק שאת/ה מחפש/ת את זה במקום הלא-נכון !
עכשיו !
עזוב/י הכל !
הרפה/י !
את/ה רגוע/ה! מספיק רגוע/ה כדי לבוא איתי לביקור קצר אל לב הווייתך - שם טמון המפתח אל האושר שלך. זה לא רחוק... זה בהישג ידך. אם תעשה/י את הצעד הקטן הזה, ואמון בלבך, את/ה שם. עכשיו. לתיאום מפגש, ניתן ליצור עמי קשר דרך "ZENSPA" שברעננה, בטל. 09-7717000 בברכת האהבה המחברת עמוק בין כולנו, סיגל
על קרקעיתו של נהר בדולח אדיר, כפר של יצורים. "זרמו של הנהר שטף חרש ועבר מעל לראשי כולם - צעירים וזקנים, עשירים ודלים, טובים ורשעים. והזרם בשלו, זורם בדרכו כמימים ימימה, מודע אך ורק לעצמותו הטהורה. "כל אחד מהיצורים נצמד בכוח, בדרכו-שלו, הזלזלים והאבנים שבקרקעית הנהר, שכן ההיצמדות היתה להם דרך-חיים, וההתנגדות לזרם היתה הדבר שכל אחד מהם למד מלידתו. "אך לבסוף אמר אחד היצורים: 'נמאס לי להיצמד. ואף שאיני רואה זאת בעיניי, מניח אני שהזרם יודע לאן מועדות פניו. ארפה, אם כן, מאחיזתי ואניח לו לשאתני עמו. אם אמשיך להיצמד כאן, אמות משיעמום! "היצורים צחקו ואמרו: 'שוטה! אם תרפה, כי-אז הזרם הזה, שלו אתה סוגד, ישליך אותך וינפץ אותך אל הסלעים, ואז תמות מהר יותר מאשר מן השעמום!' "אך הוא לא שעה לדבריהם, שאף שאיפה עמוקה והירפה את אחיזתו- והזרם הטילו באחת אל הסלעים. "אולם בחלוף הזמן, משסירב לשוב ולהיצמד, הרימו הזרם וחילצו מעל הקרקעית, והוא לא היה עוד פצוע ומוכה. "והיצורים שבמורד הנהר, שלגביהם היה עתה זר, קראו: 'הביטו, נס!'..."
