הספר הנהדר תורגם מחדש על יד Lee Evron בהוצאת צילי הוצאה לאור…
לג'רושה אבוט לא היה כלום. לא הורים, לא אחים, אף קרוב משפחה. היא הייתה חסרת כל ובודדה בעולם, נתונה לגמרי לחסדי זרים. היא אפילו מעולם לא לבשה בגד שלא היה שייך קודם לכן למישהי אחרת. אפילו השם שלה, שניתן לה על ידי מנהלת בית היתומים בו שהתה מינקות היה אקראי – את שם המשפחה הוציאה מתוך דפדוף בספר טלפונים, ואת השם הפרטי ראתה פעם על מצבה בבית קברות.
הכל השתנה כשמנהלת בית היתומים קראה לה למשרדה והודיעה לה שאחד מחברי הנהלת בית הספר שמע חיבור משעשע שהיא כתבה, והחליט לממן את לימודיה הגבוהים, שיכשירו אותה להיות סופרת. בקשתו היחידה של אותו פטרון נדיב הייתה שהנערה תכתוב לו אחת לחודש ותתאר את התקדמותה בלימודים, מכתבים שהבהיר שלא יזכו לתגובה אישית מצידו.
המשך הסיפור של היתומה שובת הלב מתגלה לנו, הקוראים, באמצעות סדרת מכתבים מלאי חן, שחושפים נערה כנה, חכמה, מצחיקה וחדה, והם המרכיבים את הספר "אבא-אֶרֶךְ-רגלים".
"חזרנו בשבת בלילה ואכלנו ברכבת. ... אף פעם לא אכלתי קודם ברכבת, וזה נפלט לי מהפה בטעות.
"איפה גדלת, למען השם?" שאלה ג'וליה.
"בכפר" התחמקתי לה.
"מה, אף פעם לא נסעת ברכבת?" היא אמרה.
"רק כשבאתי לקולג',.. ולא אכלנו בדרך".
היא מתחילה לגלות בי עניין, כי אני אומרת דברים מצחיקים. אני משתדלת להתאפק, אבל כשאני מופתעת, זה בורח לי – ומרבית הזמן אני אכן מופתעת. זו חוויה מסחררת, לבלות שמונה-עשרה שנים בבית ג'ון גריר, ואז פתאום להיזרק לתוך העולם."
[כל הציטוטים מתוך הספר, בהוצאת ידיעות ספרים, תרגום: ענת זיידמן, עמ' 82-83].
ג'ודי (ג'רושה לשעבר) נהנית מהעולמות הרבים שנפתחים בפניה – החל מרשימה אינסופית של ספרים שלא ידעה על קיומם ועד ההבנה של איך מרגיש בית ואיך מרגישה משפחה – כשהיא הולכת לבקר בבתיהן של חברותיה בזמן החופשות מהלימודים. תהליך ההתבגרות המואץ שלה, התמודדותה עם אתגרים, ההומור שלה, הסקרנות, האופן בו היא עומדת על דעתה - כל אלו כובשים את הלב.
"חוסן נפשי נחוץ לא רק על מנת להתמודד עם הצרות הגדולות של החיים. כל אחד יכול להתמודד עם משבר או לעמוד מול טרגדיה הרסנית, אבל כדי לקבל בחיוך את תלאות-יומיום הקטנות – זה דבר הדורש תעצומות נפש.
אני מתכוונת להיות כזאת. אעמיד פנים שהחיים הם רק משחק שאותו יש לשחק בכשרון ובהגינות מירבית. אם אפסיד, אמשוך בכתפי ואצחק לי; וכך גם במקרה שאנצח."
[עמ' 49]
הרומנטיקה כמובן לא נפקדת מספרה המצליח והיא מתארת גם את המחזרים של ג'ודי באותן שנים בהן היא מגלה את העולם ואת עצמה. בקריאה עכשווית, הסוף המפתיע (לא נגלה למי שטרם קראו) יכול להטיל צל על הרומן כפטריאכלי עם קווים של אדנות וכוחנות גבריים. אך כשזוכרים שהוא נכתב לפני יותר ממאה שנים, יש בו יותר מאפיינים של רומן חניכה פמיניסטי, בו דמותה של ג'ודי מצליחה להרוויח כסף ממכירת סיפוריה, ומתחילה להחזיר לאותו פטרון חלקים נכבדים מהכסף שהשקיע בה בתחילה.
ג'ודי החזקה, הפיקחית והאופטימית אומרת:
"אני אומרת לך, אבא, כשאנו הנשים נשיג זכות הצבעה, תצטרכו אתם, הגברים, לשמור טוב טוב על שלכם." [עמ' 66]
***
למרות שהספר מבוסס על מכתבים חד צדדים, ללא מענה, זהו ספר שאי אפשר להניחו מהיד. הוא יצא לאור ב-1912, לפני יותר מ-110 שנה אבל עדיין מהלך קסמים על מי שיקרא (או תקרא) בו היום.
על אותו תומך מסתורי לא יודעת ג'רושה (ששינתה עד מהרה את שמה לג'ודי) דבר, ממבט חטוף בצילו בבית היתומים, היא מסיקה שהוא גבוה ולו רגליים ארוכות, ומכאן הכינוי שהיא מדביקה לו - "אבא ארך רגליים" (Daddy longlegs). הספר תורגם לעברית לראשונה ב-1960 (ומאז תורגם עוד 3 פעמים).
***
אתמול לפני 109 שנים הלכה לעולמה בדמי ימיה הסופרת ג'ין וובסטר, בת 39 הייתה במותה. היא הספיקה לכתוב 8 ספרים, הידוע והמצליח מכולם – רומן המכתבים "אבא ארך רגליים" - היה הספר השביעי שהוציאה. הוא עובד לא פחות מ-4 פעמים לקולנוע (האחרון שבהם עם פרד אסטר).
וובסטר נולדה בכפר קטן במדינת ניו יורק, וגדלה בבית בו דורות של נשים חזקות ופעילות חברתית, החל מהסבתא-רבתא שלה, התגוררו יחד תחת קורת גג אחת. אימה הייתה האחיינית של מארק טוויין ואביה ניהל את עסקיו של הסופר המצליח. היא למדה בתיכון לבנות ואחר כך המשיכה לקולג' לבנות בלבד, שם התפתחה המודעות שלה לנושאים חברתיים ואז גם החלה לכתוב ולפרסם את חיבוריה, הן בעיתון הקולג' והן בעיתונים נוספים בסביבה.
בספר הראשון שלה, "When Patty Went to College", שפורסם ב-1903 היא כתבה על חוויותיה בקולג' לבנות – חוויות שלא היו מוכרות באותה התקופה לרוב הנשים בארה"ב. "אבא ארך רגליים" פורסם במקור כסיפור בהמשכים במגזין הוותיק לנשים "Ladies' Home journal". הוא זכה לביקורות אוהדות ובהמשך היא עיבדה אותו למחזה ונדדה איתו בכל רחבי ארה"ב. בובות בדמותה של ג'ודי אבוט נמכרו והרווחים נתרמו לתמיכה בבתי יתומים.
וובסטר ניהלה קשר רומנטי עם אח של חברה טובה שלה, גלן מק'קיני, שהיה נשוי לאישה שסבלה ממחלת נפש והיתה באשפוזים חוזרים ונשנים. אחרי שנים ארוכות מק'קני ואשתו התגרשו רשמית, ואז הזוג המאושר נישא ומעט לאחר מכן וובסטר נכנסה להיריון. חבריהם מתארים בביוגרפיה שנכתבה אודותיה שהיא מעולם לא הייתה מאושרת יותר מאשר באותה התקופה. באופן טראגי, כמה חודשים לאחר מכן, יום לאחר שילדה את בתה, שנקראה על שמה, היא נפטרה מזיהום. מה עוד יכולה הייתה הסופרת המחוננת והפעילה החברתית ולתרום לעולמנו אילולא הלכה לעולמה בגיל כה צעיר?
***
ולמיטיבי ומיטיבות לכת: מהו בעצם "אבא ארך רגליים"?
בתמונה: ג'ין וובסטר (מתוך ויקיפדיה), וכריכתו של הספר "אבא ארך רגלים" בהוצאת ידיעות אחרונות, כל האיורים בספר, כולל על כריכתו, הם פרי עטה של המחברת.
באדיבות ספריית הילדים והנוער של ספריית אוניברסיטת חיפה/הספרייה הלאומית
לג'רושה אבוט לא היה כלום. לא הורים, לא אחים, אף קרוב משפחה. היא הייתה חסרת כל ובודדה בעולם, נתונה לגמרי לחסדי זרים. היא אפילו מעולם לא לבשה בגד שלא היה שייך קודם לכן למישהי אחרת. אפילו השם שלה, שניתן לה על ידי מנהלת בית היתומים בו שהתה מינקות היה אקראי – את שם המשפחה הוציאה מתוך דפדוף בספר טלפונים, ואת השם הפרטי ראתה פעם על מצבה בבית קברות.
הכל השתנה כשמנהלת בית היתומים קראה לה למשרדה והודיעה לה שאחד מחברי הנהלת בית הספר שמע חיבור משעשע שהיא כתבה, והחליט לממן את לימודיה הגבוהים, שיכשירו אותה להיות סופרת. בקשתו היחידה של אותו פטרון נדיב הייתה שהנערה תכתוב לו אחת לחודש ותתאר את התקדמותה בלימודים, מכתבים שהבהיר שלא יזכו לתגובה אישית מצידו.
המשך הסיפור של היתומה שובת הלב מתגלה לנו, הקוראים, באמצעות סדרת מכתבים מלאי חן, שחושפים נערה כנה, חכמה, מצחיקה וחדה, והם המרכיבים את הספר "אבא-אֶרֶךְ-רגלים".
"חזרנו בשבת בלילה ואכלנו ברכבת. ... אף פעם לא אכלתי קודם ברכבת, וזה נפלט לי מהפה בטעות.
"איפה גדלת, למען השם?" שאלה ג'וליה.
"בכפר" התחמקתי לה.
"מה, אף פעם לא נסעת ברכבת?" היא אמרה.
"רק כשבאתי לקולג',.. ולא אכלנו בדרך".
היא מתחילה לגלות בי עניין, כי אני אומרת דברים מצחיקים. אני משתדלת להתאפק, אבל כשאני מופתעת, זה בורח לי – ומרבית הזמן אני אכן מופתעת. זו חוויה מסחררת, לבלות שמונה-עשרה שנים בבית ג'ון גריר, ואז פתאום להיזרק לתוך העולם."
[כל הציטוטים מתוך הספר, בהוצאת ידיעות ספרים, תרגום: ענת זיידמן, עמ' 82-83].
ג'ודי (ג'רושה לשעבר) נהנית מהעולמות הרבים שנפתחים בפניה – החל מרשימה אינסופית של ספרים שלא ידעה על קיומם ועד ההבנה של איך מרגיש בית ואיך מרגישה משפחה – כשהיא הולכת לבקר בבתיהן של חברותיה בזמן החופשות מהלימודים. תהליך ההתבגרות המואץ שלה, התמודדותה עם אתגרים, ההומור שלה, הסקרנות, האופן בו היא עומדת על דעתה - כל אלו כובשים את הלב.
"חוסן נפשי נחוץ לא רק על מנת להתמודד עם הצרות הגדולות של החיים. כל אחד יכול להתמודד עם משבר או לעמוד מול טרגדיה הרסנית, אבל כדי לקבל בחיוך את תלאות-יומיום הקטנות – זה דבר הדורש תעצומות נפש.
אני מתכוונת להיות כזאת. אעמיד פנים שהחיים הם רק משחק שאותו יש לשחק בכשרון ובהגינות מירבית. אם אפסיד, אמשוך בכתפי ואצחק לי; וכך גם במקרה שאנצח."
[עמ' 49]
הרומנטיקה כמובן לא נפקדת מספרה המצליח והיא מתארת גם את המחזרים של ג'ודי באותן שנים בהן היא מגלה את העולם ואת עצמה. בקריאה עכשווית, הסוף המפתיע (לא נגלה למי שטרם קראו) יכול להטיל צל על הרומן כפטריאכלי עם קווים של אדנות וכוחנות גבריים. אך כשזוכרים שהוא נכתב לפני יותר ממאה שנים, יש בו יותר מאפיינים של רומן חניכה פמיניסטי, בו דמותה של ג'ודי מצליחה להרוויח כסף ממכירת סיפוריה, ומתחילה להחזיר לאותו פטרון חלקים נכבדים מהכסף שהשקיע בה בתחילה.
ג'ודי החזקה, הפיקחית והאופטימית אומרת:
"אני אומרת לך, אבא, כשאנו הנשים נשיג זכות הצבעה, תצטרכו אתם, הגברים, לשמור טוב טוב על שלכם." [עמ' 66]
***
למרות שהספר מבוסס על מכתבים חד צדדים, ללא מענה, זהו ספר שאי אפשר להניחו מהיד. הוא יצא לאור ב-1912, לפני יותר מ-110 שנה אבל עדיין מהלך קסמים על מי שיקרא (או תקרא) בו היום.
על אותו תומך מסתורי לא יודעת ג'רושה (ששינתה עד מהרה את שמה לג'ודי) דבר, ממבט חטוף בצילו בבית היתומים, היא מסיקה שהוא גבוה ולו רגליים ארוכות, ומכאן הכינוי שהיא מדביקה לו - "אבא ארך רגליים" (Daddy longlegs). הספר תורגם לעברית לראשונה ב-1960 (ומאז תורגם עוד 3 פעמים).
***
אתמול לפני 109 שנים הלכה לעולמה בדמי ימיה הסופרת ג'ין וובסטר, בת 39 הייתה במותה. היא הספיקה לכתוב 8 ספרים, הידוע והמצליח מכולם – רומן המכתבים "אבא ארך רגליים" - היה הספר השביעי שהוציאה. הוא עובד לא פחות מ-4 פעמים לקולנוע (האחרון שבהם עם פרד אסטר).
וובסטר נולדה בכפר קטן במדינת ניו יורק, וגדלה בבית בו דורות של נשים חזקות ופעילות חברתית, החל מהסבתא-רבתא שלה, התגוררו יחד תחת קורת גג אחת. אימה הייתה האחיינית של מארק טוויין ואביה ניהל את עסקיו של הסופר המצליח. היא למדה בתיכון לבנות ואחר כך המשיכה לקולג' לבנות בלבד, שם התפתחה המודעות שלה לנושאים חברתיים ואז גם החלה לכתוב ולפרסם את חיבוריה, הן בעיתון הקולג' והן בעיתונים נוספים בסביבה.
בספר הראשון שלה, "When Patty Went to College", שפורסם ב-1903 היא כתבה על חוויותיה בקולג' לבנות – חוויות שלא היו מוכרות באותה התקופה לרוב הנשים בארה"ב. "אבא ארך רגליים" פורסם במקור כסיפור בהמשכים במגזין הוותיק לנשים "Ladies' Home journal". הוא זכה לביקורות אוהדות ובהמשך היא עיבדה אותו למחזה ונדדה איתו בכל רחבי ארה"ב. בובות בדמותה של ג'ודי אבוט נמכרו והרווחים נתרמו לתמיכה בבתי יתומים.
וובסטר ניהלה קשר רומנטי עם אח של חברה טובה שלה, גלן מק'קיני, שהיה נשוי לאישה שסבלה ממחלת נפש והיתה באשפוזים חוזרים ונשנים. אחרי שנים ארוכות מק'קני ואשתו התגרשו רשמית, ואז הזוג המאושר נישא ומעט לאחר מכן וובסטר נכנסה להיריון. חבריהם מתארים בביוגרפיה שנכתבה אודותיה שהיא מעולם לא הייתה מאושרת יותר מאשר באותה התקופה. באופן טראגי, כמה חודשים לאחר מכן, יום לאחר שילדה את בתה, שנקראה על שמה, היא נפטרה מזיהום. מה עוד יכולה הייתה הסופרת המחוננת והפעילה החברתית ולתרום לעולמנו אילולא הלכה לעולמה בגיל כה צעיר?
***
ולמיטיבי ומיטיבות לכת: מהו בעצם "אבא ארך רגליים"?
בתמונה: ג'ין וובסטר (מתוך ויקיפדיה), וכריכתו של הספר "אבא ארך רגלים" בהוצאת ידיעות אחרונות, כל האיורים בספר, כולל על כריכתו, הם פרי עטה של המחברת.
באדיבות ספריית הילדים והנוער של ספריית אוניברסיטת חיפה/הספרייה הלאומית