ימים ספורים לפני יום השואה, הלך לעולמו בגיל 89, שורד השואה פרד לסינג, גיבור הספר 'הדובי של פרד' מאת איריס ארגמן.
הילד פרד לסינג היה תלמיד בית ספר כאשר פלשו הגרמנים להולנד.
הוא נאלץ להיפרד מהוריו והוסתר אצל משפחה נוצרית. כשבידו מזכרת אחת מן הבית דובון הצעצוע המדובלל שלו, דובון שהיה שבע קרבות עוד לפני המלחמה - הוא איבד את ראשו מנשיכת כלב ואמו של פרד תפרה לו ראש חדש מאריג מעיל, ורקמה לו באהבה פנים חדשות.
הדובון הבלוי ליווה את פרד לאורך כל שנות המלחמה, ממקום מסתור אחד למשנהו והיה חברו היחיד, מזכרת מאמא ומקור לנחמה.
פרד שרד את השואה וזכה להתאחד שוב עם בני משפחתו. בהמשך הוא היגר לארצות הברית, התחתן, הקים משפחה ועבד במשך שנים ארוכות כפסיכולוג.
לאורך כל השנים פרד שמר על הדובון, החפץ היחיד ששרד מילדותו – מזכרת מעולם שאיננו עוד.
בשנת 1987 נתקל פרד בתצלום של ילדים יהודים הולנדים שנושאים את הטלאי הצהוב. הוא זיהה את עצמו כאחד מאותם תלמידי בית ספר. ואת המעיל שאותו לבש בתצלום, כאריג ממנו נתפר ראשו של הדב.
בשנת 1996 נפתחה במוזיאון יד ושם תערוכה מיוחדת מאוד בשם "אין משחקים ילדותיים" התערוכה הציגה למבקרים הצעירים חפצי ילדים, בובות, צעצועים וציורים ששרדו את התופת.
אוצרת התערוכה יהודית ענבר, פנתה אל פרד לסינג בבקשה שישאיל את הדובון שלו לתערוכה. הפרידה מן הצעצוע היקר לא הייתה קלה עבורו, הוא ביקש להרהר בדבר, ולאחר מספר ימים חזר אליה במילים: "דיברתי עם הדובון שלי והסברתי לו שבפעם הראשונה אי-פעם ניאלץ להיפרד. הסיבה הייתה שעליו לבצע משימה חשובה – הוא חייב לנסוע לישראל על מנת להשתתף בתערוכה עם צעצועים אחרים מתקופת השואה ושם הוא יספר את סיפורנו לילדים שיבואו לצפות בתערוכה."
הדובון עמד לחצות את האוקיינוס לבדו, יהודית ענבר פנתה לחברת משלוחים בינלאומית שמתמחה במשלוח מוצגי מוזיאונים וביקשה לשלוח את הדובון של לסינג לירושלים. לאחר שרשמו מספר פרטים, ביקשו ממנה נציגי החברה להעריך את שוויו של החפץ לצרכי ביטוח. היא ענתה להם בשאלה: "האם אתם מכירים את המונה ליזה?" הם כמובן ענו "כן!"
והיא הוסיפה: "ובכן, הדובון הזה שווה יותר מהמונה ליזה, כיוון שהוא קו החיים של בעליו." הייתה שתיקה על הקו.
התערוכה תוכננה להיות תערוכה זמנית שתוצג שלושה חודשים בלבד, אבל היא זכתה לתהודה עצומה והצליחה לרגש מבקרים בני כל הגילים. לאור הצלחתה הוחלט ב'יד ושם' להפוך אותה לתצוגת קבע.
בין המוני הצופים בתערוכה, הייתה גם סופרת הילדים איריס ארגמן. היא עמדה מהופנטת מול ארון התצוגה של הדובון הקטן והמדובלל, והבינה כי יש לו סיפור, אשר חייב להיות מסופר.
איריס פנתה אל פרד לסינג וביקשה רשות לספר את סיפורו. פרד ענה לה שהוא היה רוצה שהסיפור יסופר, אבל חושש, בסופם של ששה עמודים הוא נתן לה רשות לספר את סיפורו, באומרו שהוא עצמו ימות בסוף, אבל הסיפור שהיא תכתוב על הדובון, יוסיף לחיות אחריו.
יהי זכרו ברוך!
בהכנת הטקסט נעזרנו במאמר:
דובון הצעצוע של הילד פרד לסינג שהיה עמו במסתור בהולנד - המונה ליזה של יד ושם/ מאת יהודית ענבר, מאתר יד ושם.
ובראיון מוקלט עם הסופרת איריס ארגמן.
באדיבות ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה
הילד פרד לסינג היה תלמיד בית ספר כאשר פלשו הגרמנים להולנד.
הוא נאלץ להיפרד מהוריו והוסתר אצל משפחה נוצרית. כשבידו מזכרת אחת מן הבית דובון הצעצוע המדובלל שלו, דובון שהיה שבע קרבות עוד לפני המלחמה - הוא איבד את ראשו מנשיכת כלב ואמו של פרד תפרה לו ראש חדש מאריג מעיל, ורקמה לו באהבה פנים חדשות.
הדובון הבלוי ליווה את פרד לאורך כל שנות המלחמה, ממקום מסתור אחד למשנהו והיה חברו היחיד, מזכרת מאמא ומקור לנחמה.
פרד שרד את השואה וזכה להתאחד שוב עם בני משפחתו. בהמשך הוא היגר לארצות הברית, התחתן, הקים משפחה ועבד במשך שנים ארוכות כפסיכולוג.
לאורך כל השנים פרד שמר על הדובון, החפץ היחיד ששרד מילדותו – מזכרת מעולם שאיננו עוד.
בשנת 1987 נתקל פרד בתצלום של ילדים יהודים הולנדים שנושאים את הטלאי הצהוב. הוא זיהה את עצמו כאחד מאותם תלמידי בית ספר. ואת המעיל שאותו לבש בתצלום, כאריג ממנו נתפר ראשו של הדב.
בשנת 1996 נפתחה במוזיאון יד ושם תערוכה מיוחדת מאוד בשם "אין משחקים ילדותיים" התערוכה הציגה למבקרים הצעירים חפצי ילדים, בובות, צעצועים וציורים ששרדו את התופת.
אוצרת התערוכה יהודית ענבר, פנתה אל פרד לסינג בבקשה שישאיל את הדובון שלו לתערוכה. הפרידה מן הצעצוע היקר לא הייתה קלה עבורו, הוא ביקש להרהר בדבר, ולאחר מספר ימים חזר אליה במילים: "דיברתי עם הדובון שלי והסברתי לו שבפעם הראשונה אי-פעם ניאלץ להיפרד. הסיבה הייתה שעליו לבצע משימה חשובה – הוא חייב לנסוע לישראל על מנת להשתתף בתערוכה עם צעצועים אחרים מתקופת השואה ושם הוא יספר את סיפורנו לילדים שיבואו לצפות בתערוכה."
הדובון עמד לחצות את האוקיינוס לבדו, יהודית ענבר פנתה לחברת משלוחים בינלאומית שמתמחה במשלוח מוצגי מוזיאונים וביקשה לשלוח את הדובון של לסינג לירושלים. לאחר שרשמו מספר פרטים, ביקשו ממנה נציגי החברה להעריך את שוויו של החפץ לצרכי ביטוח. היא ענתה להם בשאלה: "האם אתם מכירים את המונה ליזה?" הם כמובן ענו "כן!"
והיא הוסיפה: "ובכן, הדובון הזה שווה יותר מהמונה ליזה, כיוון שהוא קו החיים של בעליו." הייתה שתיקה על הקו.
התערוכה תוכננה להיות תערוכה זמנית שתוצג שלושה חודשים בלבד, אבל היא זכתה לתהודה עצומה והצליחה לרגש מבקרים בני כל הגילים. לאור הצלחתה הוחלט ב'יד ושם' להפוך אותה לתצוגת קבע.
בין המוני הצופים בתערוכה, הייתה גם סופרת הילדים איריס ארגמן. היא עמדה מהופנטת מול ארון התצוגה של הדובון הקטן והמדובלל, והבינה כי יש לו סיפור, אשר חייב להיות מסופר.
איריס פנתה אל פרד לסינג וביקשה רשות לספר את סיפורו. פרד ענה לה שהוא היה רוצה שהסיפור יסופר, אבל חושש, בסופם של ששה עמודים הוא נתן לה רשות לספר את סיפורו, באומרו שהוא עצמו ימות בסוף, אבל הסיפור שהיא תכתוב על הדובון, יוסיף לחיות אחריו.
יהי זכרו ברוך!
בהכנת הטקסט נעזרנו במאמר:
דובון הצעצוע של הילד פרד לסינג שהיה עמו במסתור בהולנד - המונה ליזה של יד ושם/ מאת יהודית ענבר, מאתר יד ושם.
ובראיון מוקלט עם הסופרת איריס ארגמן.
באדיבות ספריית בית אריאלה
ראה גם תגובה