"אינני עוסקת בספרות יפה אלא בספרות מכוערת" סיכמה שורדת השואה שרה נשמית,
מחברת 'הילדים מרחוב מאפו', אחד מספרי הילדים והנוער הראשונים שעסקו בשואה.
נשמית, פרטיזנית אשר עלתה ארצה לאחר המלחמה ועבדה כמחנכת בקיבוץ, כתבה בזכרונותיה: "החלטתי לכתוב, כי נוכחתי לדעת, כי ילדי הארץ אינם יודעים דבר על תקופה איומה זאת."
כתיבת הספר התארכה, בתחילה לא בטחה המחברת עדיין בשליטתה בעברית, ובהמשך עיכבו אותה קשיי החיים בארץ החדשה, נשמית הצליחה לבסוף לסיים את כתיבת הספר, בעת שהייתה מרותקת למיטה בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפזה לצורך ניתוח.
אולם היא לא הייתה מרוצה מן התוצאה, וכמעט והשליכה את כתב היד המוגמר לפח, במחשבה שלא יעניין את הציבור.
למזלנו, היא החליטה ברגע האחרון, להיוועץ במשוררת לאה גולדברג (שבעצמה גדלה בקובנה, ליד רחוב מאפו) וזו קראה את כתב היד, ופסקה כי הוא ראוי לדפוס וכי יעניין רבים "זהו ספר על ילדים ומשיתפרסם יהיה קהל קוראיו בעיקר נוער וגם מבוגרים."
הספר מגולל את קורותיהן של ארבע משפחות שדרו לפני פרוץ המלחמה בשכנות באותו בניין מגורים ברחוב מאפו, בקובנה אשר בליטא.
גן העדן של ילדות מתנפץ עם הגעת הנאצים לעיר, והספר מתאר את תלאותיהם של הילדים מארבע המשפחות במהלך השואה, בגטו, במסתור, במנזר ובפרטיזנים, ועד לעלייתם של שניים מהם ארצה, עם תום המלחמה.
לאורך הספר מעמידה הסופרת במרכז את כושר ההתמודדות של הילדים ואת נאמנותם זה לזה.
הספר נחתם בשאלה: " יבוא יום ויבנו את ביתם במולדת החדשה [...] אז ישכחו את סבלות העבר. האמנם ישכחו?"
"הילדים מרחוב מאפו". ראה אור בשנת 1958 בתקופה שקדמה למשפט אייכמן, תקופה בה השואה הייתה נושא מושתק בחברה הישראלית בכלל, ובמערכת החינוך בפרט.
היה זה אחד מספרי הילדים והנוער העבריים הראשונים שעסקו בשואה, וככל הנראה, הראשון אשר נכתב ע"י סופרת עדה, אשר חוותה את השואה על בשרה.
ישראלים רבים אשר גדלו והתבגרו בשנות ה-50 וה-60, נחשפו לנושא השואה בעיקר דרך ספר זה, אשר הפך לספר מכונן.
בשנת 1967 נכנס הספר לתוכנית הלימודים של משרד החינוך לכיתות ז', הוא תורגם לאנגלית ולרוסית וראה אור גם בגרסת עברית קלה של ספריית 'גשר' לעולה.
הסופרת וחוקרת השואה שרה שנר-נשמית, התגוררה בקיבוץ לוחמי הגטאות, אשר היא ובעלה היו ממייסדיו ומייסדיו וניהלו את ארכיונו.
נשמית האריכה ימים, היא נפטרה בשנת 2008 בגיל 95.
לאורך השנים היא קיבלה אינספור מכתבים מתלמידים אשר קראו ולמדו את ספרה.
האם גם אתם קראתם את 'הילדים מרחוב מאפו'? האם למדתם או המחזתם אותו בבית הספר?
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך מאמרו של נדב היידקר "ילדי הארץ אינם יודעים דבר על תקופה איומה זאת": שרה שנר-נשמית ותרומתה להוראת השואה בישראל", אשר פורסם בכתב העת דפים 77 מאי 2022
באדיבות ספריית בת אריאלה
מחברת 'הילדים מרחוב מאפו', אחד מספרי הילדים והנוער הראשונים שעסקו בשואה.
נשמית, פרטיזנית אשר עלתה ארצה לאחר המלחמה ועבדה כמחנכת בקיבוץ, כתבה בזכרונותיה: "החלטתי לכתוב, כי נוכחתי לדעת, כי ילדי הארץ אינם יודעים דבר על תקופה איומה זאת."
כתיבת הספר התארכה, בתחילה לא בטחה המחברת עדיין בשליטתה בעברית, ובהמשך עיכבו אותה קשיי החיים בארץ החדשה, נשמית הצליחה לבסוף לסיים את כתיבת הספר, בעת שהייתה מרותקת למיטה בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפזה לצורך ניתוח.
אולם היא לא הייתה מרוצה מן התוצאה, וכמעט והשליכה את כתב היד המוגמר לפח, במחשבה שלא יעניין את הציבור.
למזלנו, היא החליטה ברגע האחרון, להיוועץ במשוררת לאה גולדברג (שבעצמה גדלה בקובנה, ליד רחוב מאפו) וזו קראה את כתב היד, ופסקה כי הוא ראוי לדפוס וכי יעניין רבים "זהו ספר על ילדים ומשיתפרסם יהיה קהל קוראיו בעיקר נוער וגם מבוגרים."
הספר מגולל את קורותיהן של ארבע משפחות שדרו לפני פרוץ המלחמה בשכנות באותו בניין מגורים ברחוב מאפו, בקובנה אשר בליטא.
גן העדן של ילדות מתנפץ עם הגעת הנאצים לעיר, והספר מתאר את תלאותיהם של הילדים מארבע המשפחות במהלך השואה, בגטו, במסתור, במנזר ובפרטיזנים, ועד לעלייתם של שניים מהם ארצה, עם תום המלחמה.
לאורך הספר מעמידה הסופרת במרכז את כושר ההתמודדות של הילדים ואת נאמנותם זה לזה.
הספר נחתם בשאלה: " יבוא יום ויבנו את ביתם במולדת החדשה [...] אז ישכחו את סבלות העבר. האמנם ישכחו?"
"הילדים מרחוב מאפו". ראה אור בשנת 1958 בתקופה שקדמה למשפט אייכמן, תקופה בה השואה הייתה נושא מושתק בחברה הישראלית בכלל, ובמערכת החינוך בפרט.
היה זה אחד מספרי הילדים והנוער העבריים הראשונים שעסקו בשואה, וככל הנראה, הראשון אשר נכתב ע"י סופרת עדה, אשר חוותה את השואה על בשרה.
ישראלים רבים אשר גדלו והתבגרו בשנות ה-50 וה-60, נחשפו לנושא השואה בעיקר דרך ספר זה, אשר הפך לספר מכונן.
בשנת 1967 נכנס הספר לתוכנית הלימודים של משרד החינוך לכיתות ז', הוא תורגם לאנגלית ולרוסית וראה אור גם בגרסת עברית קלה של ספריית 'גשר' לעולה.
הסופרת וחוקרת השואה שרה שנר-נשמית, התגוררה בקיבוץ לוחמי הגטאות, אשר היא ובעלה היו ממייסדיו ומייסדיו וניהלו את ארכיונו.
נשמית האריכה ימים, היא נפטרה בשנת 2008 בגיל 95.
לאורך השנים היא קיבלה אינספור מכתבים מתלמידים אשר קראו ולמדו את ספרה.
האם גם אתם קראתם את 'הילדים מרחוב מאפו'? האם למדתם או המחזתם אותו בבית הספר?
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך מאמרו של נדב היידקר "ילדי הארץ אינם יודעים דבר על תקופה איומה זאת": שרה שנר-נשמית ותרומתה להוראת השואה בישראל", אשר פורסם בכתב העת דפים 77 מאי 2022
באדיבות ספריית בת אריאלה