"אתמול ישבתי במרפסת והסתכלתי על רועי, הנין שלי. הגענו לירח, אבל את מה שמתרחש במוחו של הילד הזה אנחנו עדיין לא יודעים. אני טוענת שמה שהשתנה זו הסביבה, אבל מלחמתו של הילד בעולם המבוגרים לא השתנתה. אותה בדידות של ילד מוצץ אצבע, בלילה, בחושך, והפחדים שלו, לא השתנו. נכון, ילד בן חמש של היום יותר חכם ממני. הוא יודע לשים קלטת בווידיאו ולהוציא כסף מהקיר, לובש ריבוק ואדידס, אבל אני לא עוסקת בפרטים הטכניים הללו. אני עוסקת יותר בבעיות האינדיבידואליות של הילד, שאינן משתנות: חברות, שקרים קטנים. היום קשה יותר לגדל ילד. לפעמים אני מתגעגעת לימים של פעם, אפילו בשביל לקרוא ספר בנחת על הכורסה".
כלת פרס ישראל לספרות, ימימה אבידר טשרנוביץ, כתבה את ילדותם של הצברים הצעירים - אלו שנולדו עשור לפני קום המדינה, ואלה שגדלו בצילה של מדינת ישראל הצעירה. ספריה גדושים באידיאלים ציוניים, נאיביות, ערכים לאומיים ואהבת הארץ, שמתישהו נדמו כארכאיים. "אני מודה", אמרה פעם, "זאת ספרות מגויסת. אז מה? כל זמן שאפשר להכניס מוטיבים כאלה לסוכריה, צריך לעשות את זה".
אבל טשרנוביץ לא הייתה רק "סופרת מגוייסת". היא הבינה לנפשו של הילד, לנפשה של הילדה. היא סערה יחד איתם בכעסם, ליוותה אותם כשפחדו או התרגשו, והיטיבה לצייר את נפשו של ילד, שגם בעולם "מושלם", התמודד עם בעיות, חרדות וחששות. הייתה לה יכולת נדירה לא להתחנף אליו, לא לכתוב בשפה ילדותית או עילגת ולשמור על כבודו. לשיטתה "מוכרחים לתת לילד תקווה. את כל הריאליות של החיים הוא מקבל מחוץ לספר."
ימימה אבידר טשרנוביץ' הלכה לעולמה היום לפני 26 שנים. במהלך חייה כתבה עשרות ספרי ילדים שריתקו מיליוני ילדים בישראל. ספרו לנו בתגובות איזה מספריה נשארו לכם בלב, ואיזה כדאי להקריא גם לילדים של ימינו.
בהכנת הפוסט נעזרנו בריאיון של רחל דנה פרוכטר עם טשרנוביץ, שהתפרסם בעיתון "כל העיר" מיום 27 באוקטובר 1989, וזמין במסגרת ארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית.
***
באדיבות הספרייה הלאומית
צילום: עליזה אורבך, מתוך ארכיון עליזה אורבך, הספרייה הלאומית.
כלת פרס ישראל לספרות, ימימה אבידר טשרנוביץ, כתבה את ילדותם של הצברים הצעירים - אלו שנולדו עשור לפני קום המדינה, ואלה שגדלו בצילה של מדינת ישראל הצעירה. ספריה גדושים באידיאלים ציוניים, נאיביות, ערכים לאומיים ואהבת הארץ, שמתישהו נדמו כארכאיים. "אני מודה", אמרה פעם, "זאת ספרות מגויסת. אז מה? כל זמן שאפשר להכניס מוטיבים כאלה לסוכריה, צריך לעשות את זה".
אבל טשרנוביץ לא הייתה רק "סופרת מגוייסת". היא הבינה לנפשו של הילד, לנפשה של הילדה. היא סערה יחד איתם בכעסם, ליוותה אותם כשפחדו או התרגשו, והיטיבה לצייר את נפשו של ילד, שגם בעולם "מושלם", התמודד עם בעיות, חרדות וחששות. הייתה לה יכולת נדירה לא להתחנף אליו, לא לכתוב בשפה ילדותית או עילגת ולשמור על כבודו. לשיטתה "מוכרחים לתת לילד תקווה. את כל הריאליות של החיים הוא מקבל מחוץ לספר."
ימימה אבידר טשרנוביץ' הלכה לעולמה היום לפני 26 שנים. במהלך חייה כתבה עשרות ספרי ילדים שריתקו מיליוני ילדים בישראל. ספרו לנו בתגובות איזה מספריה נשארו לכם בלב, ואיזה כדאי להקריא גם לילדים של ימינו.
בהכנת הפוסט נעזרנו בריאיון של רחל דנה פרוכטר עם טשרנוביץ, שהתפרסם בעיתון "כל העיר" מיום 27 באוקטובר 1989, וזמין במסגרת ארכיון העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית.
***
באדיבות הספרייה הלאומית
צילום: עליזה אורבך, מתוך ארכיון עליזה אורבך, הספרייה הלאומית.