למרות שהייתה אחת מעורכות ספרי הילדים החשובות בארצות הברית ואחראית להוצאתם לאור של מאות ספרים, דווקא על ההצלחה הגדולה ביותר שלה פיליס פוגלמן הצטערה כל חייה.
ב-1964, בעודה עורכת ראשית של ספרי ילדים בהוצאת הארפר, הגיע לידיה כתב יד חדש: העץ הנדיב של של סילברסטיין. תחילה היא דחתה את הספר—לא בגלל תוכנו, אלא בגלל סגנון האיורים. סילברסטיין, שעבד כמאייר עבור פלייבוי, השתמש באותו סגנון קו שהיה מזוהה איתו מהמגזין, ופוגלמן סברה שהוא אינו מתאים לספרי ילדים.
אבל סילברסטיין עמד על דעתו: הספר, כך טען, הוא יצירה שלמה שאי אפשר להפריד בין מילותיה לאיוריה. פוגלמן נותרה בעמדתה, והספר נדחה.
לאחר כחודש, סילברסטיין חזר בו. הוא פנה אל פוגלמן שוב, הפעם עם נכונות להתאים את האיורים לקהל הצעיר. הגרסה החדשה היא זו שמופיעה בספר עד היום.
העץ הנדיב הפך להצלחה מסחררת ולקלאסיקה בינלאומית. דורות של ילדים גדלו עליו, והוא נחרת בזיכרון של מיליוני קוראים ברחבי העולם. אבל דווקא ההצלחה העצומה שלו גרמה לפוגלמן להרהר מחדש בתכניו—ובסופו של דבר, להתחרט על חלקה בפרסומו.
שנים לאחר מכן, היא אמרה:
"תמיד היו לי ספקות לגבי חלקי בפרסום העץ הנדיב. הספר מעביר בעיניי מסר שאני לא מסכימה איתו. בבסיסו, אני חושבת שהוא מציג מערכת יחסים סאדומזוכיסטית, שמעלה את המזוכיזם לרמה של אידיאל, והיום לא הייתי מאשרת אותו. מצד שני, מיליוני קוראים לאורך השנים כנראה חושבים אחרת".
באדיבות הסיפור מאחורי - מבית הספרייה הלאומית
ב-1964, בעודה עורכת ראשית של ספרי ילדים בהוצאת הארפר, הגיע לידיה כתב יד חדש: העץ הנדיב של של סילברסטיין. תחילה היא דחתה את הספר—לא בגלל תוכנו, אלא בגלל סגנון האיורים. סילברסטיין, שעבד כמאייר עבור פלייבוי, השתמש באותו סגנון קו שהיה מזוהה איתו מהמגזין, ופוגלמן סברה שהוא אינו מתאים לספרי ילדים.
אבל סילברסטיין עמד על דעתו: הספר, כך טען, הוא יצירה שלמה שאי אפשר להפריד בין מילותיה לאיוריה. פוגלמן נותרה בעמדתה, והספר נדחה.
לאחר כחודש, סילברסטיין חזר בו. הוא פנה אל פוגלמן שוב, הפעם עם נכונות להתאים את האיורים לקהל הצעיר. הגרסה החדשה היא זו שמופיעה בספר עד היום.
העץ הנדיב הפך להצלחה מסחררת ולקלאסיקה בינלאומית. דורות של ילדים גדלו עליו, והוא נחרת בזיכרון של מיליוני קוראים ברחבי העולם. אבל דווקא ההצלחה העצומה שלו גרמה לפוגלמן להרהר מחדש בתכניו—ובסופו של דבר, להתחרט על חלקה בפרסומו.
שנים לאחר מכן, היא אמרה:
"תמיד היו לי ספקות לגבי חלקי בפרסום העץ הנדיב. הספר מעביר בעיניי מסר שאני לא מסכימה איתו. בבסיסו, אני חושבת שהוא מציג מערכת יחסים סאדומזוכיסטית, שמעלה את המזוכיזם לרמה של אידיאל, והיום לא הייתי מאשרת אותו. מצד שני, מיליוני קוראים לאורך השנים כנראה חושבים אחרת".
באדיבות הסיפור מאחורי - מבית הספרייה הלאומית