*https://www.tapuz.co.il/threads/שמרנות-מאצואיזם-וקולוניאליזם-ב-בית-קטן-בערבה.15682935/
*https://www.tapuz.co.il/threads/באר...בגלל-זה-צריך-לקרוא-את-בית-קטן-בערבה.15680380/
*https://www.tapuz.co.il/threads/יצא-תרגום-חדש-לספר-בית-קטן-בערבה.15678063/
מרדכי גולדברג לקח על עצמו משימה שאפתנית: בסדרת "סקירות הברית" בקבוצת הפייסבוק ספרים? הוא סוקר ספרים שעלילתם מתרחשת במדינות ארצות הברית, ספר לכל מדינה ונותן תמונה היסטורית וחברתית רחבה. הסקירות מתפרסמות בערך אחת לחודש. עד עכשיו כתב על 32 מדינות.
(קישור לכל הפוסטים בתגובות). רבים מהספרים הם ספר ילדים, כמו למשל סקירה זו על הספר "בית קטן בערבה" שיצא לאחרונה בתרגום חדש: כנרת זמורה דביר
"מדינה: קנזס
ספר: "בית קטן בערבה", לורה אינגלס-ווילדר.
ולמי ששאל – לא, אנחנו ממש לא בארץ עוץ.
מי שלא קרא את הספר הזה שירים יד.
בית קטן בערבה, הספר וסדרת הספרים, הוא טקסט מכונן בארצות הברית. שמו הפך לשם נרדף לאתוס החלוצים האמריקניים, אלה שיצאו מהמושבות הלבנות הראשונות בחוף המזרחי ליישב את ארצות השממה הריקות-כביכול, ואגיע לזה, שממערב.
מילה על החלוצים. חלק מהאנשים האלה היגרו בעצמם מאירופה, אבל רובם, כולל משפחת אינגלס, כבר נולדו בעולם החדש, בחבל המכונה ניו אינגלנד וכולל את המדינות שבצפון מזרח ארצות הברית של ימינו. האווירה ששררה במושבות האלה היתה פרוטסטנטית דתית מאד, מה שאנחנו קוראים לו היום פוריטנית (אם כי להבנתי המינוח הזה לא מדויק), סוגייה שאכנס אליה יותר בפירוט כשנגיע למסצ'וסטס ולקונטיקט. הערכים שהנחו את החבר'ה האלה הם ריסון עצמי, עבודה קשה, צניעות והסתפקות במועט, לצד אמונה חזקה מאד באל ובהשגחתו.
הדת היא גורם חשוב במה שדוחף את האנשים האלה מערבה: התחושה שיש איזו ארץ מובטחת, ארץ שרק מחכה שנבוא לתפוס עליה בעלות ולעבוד אותה. "ארץ שבה חיות הבר משוטטות ללא פחד", כפי שמתבטא אביה של לורה, שחולם להיות מסוגל לרכוב על סוס יום שלם לכל כיוון ולא לראות בית נוסף. התפיסה הזו מתבגרת ומשתנה בהמשך הסדרה, אבל נגיע לזה כשנדבר על המערב התיכון. היום אנחנו בקנזס.
הספר מלווה את משפחת אינגלס –צ'רלס וקרוליין, הלא הם אבא ואמא (Pa ו-Ma במקור), והבנות מרי, לורה וקארי. אין הרבה דמויות אחרות בספר הזה, ואלה שישנן מופיעות לזמן קצר ונעלמות; התחושה הכללית היא שהמשפחה לבד בעולם. התחושה הזו מקבלת המחשה נוראה כשבמהלך בניית הבית נופלת על אמא קורת עץ כבדה, ואבא אחוז אימה: רק כשקראתי את הספר כמבוגר הבנתי את הפחד המזוקק ברגע הזה, האפשרות של מוות או של פציעה קשה בערבה המבודדת, בלי סיכוי לעזרה משום כיוון, עם ילדות קטנות. (גם את זה לא תפסתי כילד, כמה קטנות היו הילדות, במיוחד בספרים הראשונים. לורה ומרי הן להערכתי בנות משהו כמו חמש או שש. התודעה הבוגרת והעצמאות של לורה גורמים לך תמיד להרגיש שהיא מבוגרת בכמה שנים מהגיל האמיתי שלה.)
שום דבר לא חוצץ בין המשפחה הזו לבין העולם. קל לראות את זה בסכנות ובאיתני הטבע, שהם מתמודדים איתם פעם אחר פעם – הגז בבאר, השריפה, הקדחת, הזאבים – אבל מבחינתי זה נוכח עוד יותר בתיאורי העבודה המפורטים שממלאים את הספרים האלה. היום קוראים לזה מלאכות קדומות, אבל אז אלה היו פשוט מלאכות: מזון, כלים, בית, בגדים, נרות, תחמושת – האנשים האלה ידעו לעשות הכל. כל דבר שהיה דרוש להם הם יצרו, בידיהם ובעזרת הכלים המעטים שהביאו איתם בעגלה האייקונית כל כך, הרתומה לשני סוסים. מה שהם לא ידעו לעשות – נאלצו להסתדר בלעדיו. זה גם מה שרוב האנשים זוכרים מהספרים האלה, תיאורי האוכל והעבודה. בדיון ישן בפורום ביכורים ז"ל מישהי כתבה "מרגיש כאילו הם כל הזמן אכלו", ומישהי ענתה לה, "הם גם כל הזמן עבדו."
בשליש האחרון של הספר הבלתי נמנע קורה סוף סוף: החיכוך עם הילידים. אני אשתמש כאן במונח "אינדיאנים" שהיה המונח המקובל אז ובו השתמשה לורה.
המילה "קנזס" עד כמה שאני זוכר לא מופיעה בספר; הדמויות מדברות על הארץ כעל "ארץ האינדיאנים". היא אכן היתה שייכת להם, גם לשיטת הממשלה הפדרלית: החלק של קנזס שבו התיישבה משפחת אינגלס נכלל בשטחים שניתנו לאינדיאנים בהסכמים שלאחר מלחמת האזרחים. שבטים רבים עזבו את אדמתם ממזרח למיסיסיפי ועברו מערבה, אל קנזס והלאה ממנה. התנועה הזו, של שיירות אינסופיות שנעות מערבה, משאירה מועקה נוגה בלב: כמו בני לילית בשר הטבעות, האינדיאנים שוב ושוב עוקרים ונעים מערבה, בתקווה שיום אחד יגיעו אל ארץ שבה יניחו להם. אבל בשונה מבני לילית, לאינדיאנים לא היה מזל כזה.
לורה מוקסמת מהאינדיאנים, אמא ומרי מפחדות מהם פחד מוות. אבא אוהד אותם, אבל ברור מאד שעמדותיו חריגות. כל שאר המתיישבים מצדדים בגירוש האינדיאנים על ידי הממשלה, ואמא חוזרת כמה פעמים בספר על האמירה שמעוררת בימינו פולמוס סביב הספרים האלה, "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת." "אני לא יודע בקשר לזה," אבא עונה. "אני מניח שהם כמו כל אחד אחר – הם יהיו בסדר אם יניחו להם לנפשם."
הממשלה הפדרלית הפרה, כמובן, את ההסכמים שנחתמו עם הילידים, ונישלה אותם גם מהאדמות האלה. אבל זה קרה אחר כך. בחותם הספר, ב-,1871, הטריטוריות האלה עדיין מוכרות כשייכות לילידים, והמתיישבים הלבנים שנמצאים בהן נדרשים לעזוב. משפחת אינגלס עוזבת את האזור ויוצאת שוב, באותה עגלה מכוסה ברזנט, אל הלא נודע."
ציון: 4/5
ציטוט:
"לפני הצהרים קרא אבא לסוסות: 'או-יה!', והעגלה נעצרה.
'הנה הגענו, קרוליין,' אמר. 'כאן בדיוק נקים את הבית שלנו.'
לורה ומרי טיפסו מעל לאבוס וקפצו ארצה. מסביב לקרון לא היה דבר מלבד ערבה מכוסת עשב, ומאחורי הקרון נותרו רק עקבות האופנים."
*https://www.tapuz.co.il/threads/באר...בגלל-זה-צריך-לקרוא-את-בית-קטן-בערבה.15680380/
*https://www.tapuz.co.il/threads/יצא-תרגום-חדש-לספר-בית-קטן-בערבה.15678063/
*באדיבות יסמין אלעד-ספריות הילדים והנוער - קהילת ספרניות/ים ארצית
מרדכי גולדברג לקח על עצמו משימה שאפתנית: בסדרת "סקירות הברית" בקבוצת הפייסבוק ספרים? הוא סוקר ספרים שעלילתם מתרחשת במדינות ארצות הברית, ספר לכל מדינה ונותן תמונה היסטורית וחברתית רחבה. הסקירות מתפרסמות בערך אחת לחודש. עד עכשיו כתב על 32 מדינות.
(קישור לכל הפוסטים בתגובות). רבים מהספרים הם ספר ילדים, כמו למשל סקירה זו על הספר "בית קטן בערבה" שיצא לאחרונה בתרגום חדש: כנרת זמורה דביר
"מדינה: קנזס
ספר: "בית קטן בערבה", לורה אינגלס-ווילדר.
ולמי ששאל – לא, אנחנו ממש לא בארץ עוץ.
מי שלא קרא את הספר הזה שירים יד.
בית קטן בערבה, הספר וסדרת הספרים, הוא טקסט מכונן בארצות הברית. שמו הפך לשם נרדף לאתוס החלוצים האמריקניים, אלה שיצאו מהמושבות הלבנות הראשונות בחוף המזרחי ליישב את ארצות השממה הריקות-כביכול, ואגיע לזה, שממערב.
מילה על החלוצים. חלק מהאנשים האלה היגרו בעצמם מאירופה, אבל רובם, כולל משפחת אינגלס, כבר נולדו בעולם החדש, בחבל המכונה ניו אינגלנד וכולל את המדינות שבצפון מזרח ארצות הברית של ימינו. האווירה ששררה במושבות האלה היתה פרוטסטנטית דתית מאד, מה שאנחנו קוראים לו היום פוריטנית (אם כי להבנתי המינוח הזה לא מדויק), סוגייה שאכנס אליה יותר בפירוט כשנגיע למסצ'וסטס ולקונטיקט. הערכים שהנחו את החבר'ה האלה הם ריסון עצמי, עבודה קשה, צניעות והסתפקות במועט, לצד אמונה חזקה מאד באל ובהשגחתו.
הדת היא גורם חשוב במה שדוחף את האנשים האלה מערבה: התחושה שיש איזו ארץ מובטחת, ארץ שרק מחכה שנבוא לתפוס עליה בעלות ולעבוד אותה. "ארץ שבה חיות הבר משוטטות ללא פחד", כפי שמתבטא אביה של לורה, שחולם להיות מסוגל לרכוב על סוס יום שלם לכל כיוון ולא לראות בית נוסף. התפיסה הזו מתבגרת ומשתנה בהמשך הסדרה, אבל נגיע לזה כשנדבר על המערב התיכון. היום אנחנו בקנזס.
הספר מלווה את משפחת אינגלס –צ'רלס וקרוליין, הלא הם אבא ואמא (Pa ו-Ma במקור), והבנות מרי, לורה וקארי. אין הרבה דמויות אחרות בספר הזה, ואלה שישנן מופיעות לזמן קצר ונעלמות; התחושה הכללית היא שהמשפחה לבד בעולם. התחושה הזו מקבלת המחשה נוראה כשבמהלך בניית הבית נופלת על אמא קורת עץ כבדה, ואבא אחוז אימה: רק כשקראתי את הספר כמבוגר הבנתי את הפחד המזוקק ברגע הזה, האפשרות של מוות או של פציעה קשה בערבה המבודדת, בלי סיכוי לעזרה משום כיוון, עם ילדות קטנות. (גם את זה לא תפסתי כילד, כמה קטנות היו הילדות, במיוחד בספרים הראשונים. לורה ומרי הן להערכתי בנות משהו כמו חמש או שש. התודעה הבוגרת והעצמאות של לורה גורמים לך תמיד להרגיש שהיא מבוגרת בכמה שנים מהגיל האמיתי שלה.)
שום דבר לא חוצץ בין המשפחה הזו לבין העולם. קל לראות את זה בסכנות ובאיתני הטבע, שהם מתמודדים איתם פעם אחר פעם – הגז בבאר, השריפה, הקדחת, הזאבים – אבל מבחינתי זה נוכח עוד יותר בתיאורי העבודה המפורטים שממלאים את הספרים האלה. היום קוראים לזה מלאכות קדומות, אבל אז אלה היו פשוט מלאכות: מזון, כלים, בית, בגדים, נרות, תחמושת – האנשים האלה ידעו לעשות הכל. כל דבר שהיה דרוש להם הם יצרו, בידיהם ובעזרת הכלים המעטים שהביאו איתם בעגלה האייקונית כל כך, הרתומה לשני סוסים. מה שהם לא ידעו לעשות – נאלצו להסתדר בלעדיו. זה גם מה שרוב האנשים זוכרים מהספרים האלה, תיאורי האוכל והעבודה. בדיון ישן בפורום ביכורים ז"ל מישהי כתבה "מרגיש כאילו הם כל הזמן אכלו", ומישהי ענתה לה, "הם גם כל הזמן עבדו."
בשליש האחרון של הספר הבלתי נמנע קורה סוף סוף: החיכוך עם הילידים. אני אשתמש כאן במונח "אינדיאנים" שהיה המונח המקובל אז ובו השתמשה לורה.
המילה "קנזס" עד כמה שאני זוכר לא מופיעה בספר; הדמויות מדברות על הארץ כעל "ארץ האינדיאנים". היא אכן היתה שייכת להם, גם לשיטת הממשלה הפדרלית: החלק של קנזס שבו התיישבה משפחת אינגלס נכלל בשטחים שניתנו לאינדיאנים בהסכמים שלאחר מלחמת האזרחים. שבטים רבים עזבו את אדמתם ממזרח למיסיסיפי ועברו מערבה, אל קנזס והלאה ממנה. התנועה הזו, של שיירות אינסופיות שנעות מערבה, משאירה מועקה נוגה בלב: כמו בני לילית בשר הטבעות, האינדיאנים שוב ושוב עוקרים ונעים מערבה, בתקווה שיום אחד יגיעו אל ארץ שבה יניחו להם. אבל בשונה מבני לילית, לאינדיאנים לא היה מזל כזה.
לורה מוקסמת מהאינדיאנים, אמא ומרי מפחדות מהם פחד מוות. אבא אוהד אותם, אבל ברור מאד שעמדותיו חריגות. כל שאר המתיישבים מצדדים בגירוש האינדיאנים על ידי הממשלה, ואמא חוזרת כמה פעמים בספר על האמירה שמעוררת בימינו פולמוס סביב הספרים האלה, "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת." "אני לא יודע בקשר לזה," אבא עונה. "אני מניח שהם כמו כל אחד אחר – הם יהיו בסדר אם יניחו להם לנפשם."
הממשלה הפדרלית הפרה, כמובן, את ההסכמים שנחתמו עם הילידים, ונישלה אותם גם מהאדמות האלה. אבל זה קרה אחר כך. בחותם הספר, ב-,1871, הטריטוריות האלה עדיין מוכרות כשייכות לילידים, והמתיישבים הלבנים שנמצאים בהן נדרשים לעזוב. משפחת אינגלס עוזבת את האזור ויוצאת שוב, באותה עגלה מכוסה ברזנט, אל הלא נודע."
ציון: 4/5
ציטוט:
"לפני הצהרים קרא אבא לסוסות: 'או-יה!', והעגלה נעצרה.
'הנה הגענו, קרוליין,' אמר. 'כאן בדיוק נקים את הבית שלנו.'
לורה ומרי טיפסו מעל לאבוס וקפצו ארצה. מסביב לקרון לא היה דבר מלבד ערבה מכוסת עשב, ומאחורי הקרון נותרו רק עקבות האופנים."