הספר "הבית של יעל" מבוסס על מקרה אמיתי שקרה בילדותה של הסופרת מרים רות:
"הספר הוא ממש ראי של משחקים שהייתי משחקת בילדותי עם חברה למשחק. שיחקנו בחצר גדולה שהייתה משותפת לארבע משפחות יהודיות. בפינה היה מחסן ארגזים ריקים של זגג.
בארגז אחד התמקמנו וסידרנו בו פינת בובות. באחד הלוחות היה חור גדול – "סיקוס" – שחדרה דרכו קרן שמש ועיגול שמש קטן זרח על הרצפה.
הארגז שלנו היה מקום סודי. כתבנו שלט שהכניסה לעכברים אסורה (אבל עכברים בכל זאת נכנסו)
היינו יושבות בפנים, משחקות משוחחות ומשמיעות קולות.
פעם באו אנשים עם עגלה לקחת ארגזים. ישבנו בשקט בתוך הארגז ופחדנו מאוד שיעמיסו אותנו.
העגלון התיישב דווקא על הארגז שלנו, בדיוק על החור בעגול (הסיקוס), ופתאום נעלמה השמש.
רציתי לדקור אותו בטוסיק דרך החור, אבל החברה שלי עצרה אותי, היא החזיקה לי ביד בכוח ולא נתנה לי לדקור.
אמא הייתה אומרת עליה שהיא יותר חכמה ממני. שהיא המלכה מריה תרזה ואני הגברת הראשונה של המלכה.
הייתי עושה כל מה שחברתי אמרה וזה הרגיז את אמא. היא הייתה גוערת בי: למה את עושה כל דבר שהיא אומרת? היא לא מריה תרזה!
החברה שלי "מריה תרזה" (שבעצם קראו לה ארז'יקה) הגיעה לארץ אחרי השואה.
שלחתי לה את "הבית של יעל" עוד לפני שידעה לדבר עברית, אבל היא ידעה מיד על מה מסופר."
(מתוך: שי למרים: על ספרי הילדים של מרים רות, מכללת אורנים, 2000)
סיפורן של שתי הילדות הקטנות באימפריה האוסטרו הונגרית, ערב מלחמת העולם ה-1,
הפך לספר ילדים ישראלי, שדורות של ילדים גדלו עליו.
כמו כל כך הרבה דברים, גם הציור היפה והכל כך מוכר של יעל מציצה מהארגז, קיבל משמעות חדשה ועצובה, אחרי השבעה באוקטובר.
כאשר חזרו תושבי הקיבוץ אל המשק לאחר טבח השבת השחורה, הם הופתעו לראות בין ההריסות, קרן אור -
הביתן הקטן עם תמונת ״הבית של יעל״, בחצר ״גן כלנית״ - נותר שלם.
הסופרת מרים רות נולדה היום ב-16 בפברואר 1910, לפני 114 שנים.
מרים רות נמנתה עם מייסדי קיבוץ שער הגולן, שבו חיה עד מותה. היא עבדה בקיבוץ כגננת ובמשך שנים נחשבה ל"גננת הראשית של הקיבוץ הארצי". היא עסקה בחינוך שנים ארוכות, הכשירה דורות של מורות וגננות ב"סמינר אורנים" וחיברה ספרי לימוד חשובים בתחום החינוך לגיל הרך. את ספרי הילדים המפורסמים שלה, שהחלה לכתוב רק בגיל 60.
בחוברת" בגלות בחיפה" היא מספרת על אירועי שנה אחת קשה ומיוחדת, שנת 1948, שבה הועברו ילדי שער הגולן המופגזת ל"גלות" בחיפה:
"היה בוקר של אביב זוהר. הייתה שבת. הילדים גמרו את ארוחת הבוקר השבתית – חלה מתוקה עם ממרח שוקולד [...] ופתאום רעש מחריש אוזניים; הפגז הראשון נחת על שער הגולן!
המקלט היה בור בגודל חדר חפור באדמה, ללא רצפה, ללא רגשי ישיבה [...] "למה התחילו להפגיז ואנחנו עוד לא גמרנו להכין את המקלטים?" שאל ילד בקול בוכים. [...]
ובמצב עגום זה היא משלבת הומור לשבירת האווירה הקשה:
"לאט לאט שקעה השמש בחוץ, ולאט לאט הפכה האפלה במקלט שלנו לחושך סמיך. דבורה [המטפלת] הוציאה נר מקופסת הפלאים שלה, וכאשר דלק הנר הילדים שרו שירי חנוכה. היו שצחקו: "חנוכה בקיץ זה מצחיק!"
(מתוך המאמר: "אבא, ספר לי מהראש: מרים רות כמספרת סיפורי מקום וזיכרון – על חוברת סיפורי המקום "בגלות בחיפה"/ עדנה קרמר. בתוך הספר: שי למרים).
ספריית בית אריאלה
"הספר הוא ממש ראי של משחקים שהייתי משחקת בילדותי עם חברה למשחק. שיחקנו בחצר גדולה שהייתה משותפת לארבע משפחות יהודיות. בפינה היה מחסן ארגזים ריקים של זגג.
בארגז אחד התמקמנו וסידרנו בו פינת בובות. באחד הלוחות היה חור גדול – "סיקוס" – שחדרה דרכו קרן שמש ועיגול שמש קטן זרח על הרצפה.
הארגז שלנו היה מקום סודי. כתבנו שלט שהכניסה לעכברים אסורה (אבל עכברים בכל זאת נכנסו)
היינו יושבות בפנים, משחקות משוחחות ומשמיעות קולות.
פעם באו אנשים עם עגלה לקחת ארגזים. ישבנו בשקט בתוך הארגז ופחדנו מאוד שיעמיסו אותנו.
העגלון התיישב דווקא על הארגז שלנו, בדיוק על החור בעגול (הסיקוס), ופתאום נעלמה השמש.
רציתי לדקור אותו בטוסיק דרך החור, אבל החברה שלי עצרה אותי, היא החזיקה לי ביד בכוח ולא נתנה לי לדקור.
אמא הייתה אומרת עליה שהיא יותר חכמה ממני. שהיא המלכה מריה תרזה ואני הגברת הראשונה של המלכה.
הייתי עושה כל מה שחברתי אמרה וזה הרגיז את אמא. היא הייתה גוערת בי: למה את עושה כל דבר שהיא אומרת? היא לא מריה תרזה!
החברה שלי "מריה תרזה" (שבעצם קראו לה ארז'יקה) הגיעה לארץ אחרי השואה.
שלחתי לה את "הבית של יעל" עוד לפני שידעה לדבר עברית, אבל היא ידעה מיד על מה מסופר."
(מתוך: שי למרים: על ספרי הילדים של מרים רות, מכללת אורנים, 2000)
סיפורן של שתי הילדות הקטנות באימפריה האוסטרו הונגרית, ערב מלחמת העולם ה-1,
הפך לספר ילדים ישראלי, שדורות של ילדים גדלו עליו.
כמו כל כך הרבה דברים, גם הציור היפה והכל כך מוכר של יעל מציצה מהארגז, קיבל משמעות חדשה ועצובה, אחרי השבעה באוקטובר.
כאשר חזרו תושבי הקיבוץ אל המשק לאחר טבח השבת השחורה, הם הופתעו לראות בין ההריסות, קרן אור -
הביתן הקטן עם תמונת ״הבית של יעל״, בחצר ״גן כלנית״ - נותר שלם.
הסופרת מרים רות נולדה היום ב-16 בפברואר 1910, לפני 114 שנים.
מרים רות נמנתה עם מייסדי קיבוץ שער הגולן, שבו חיה עד מותה. היא עבדה בקיבוץ כגננת ובמשך שנים נחשבה ל"גננת הראשית של הקיבוץ הארצי". היא עסקה בחינוך שנים ארוכות, הכשירה דורות של מורות וגננות ב"סמינר אורנים" וחיברה ספרי לימוד חשובים בתחום החינוך לגיל הרך. את ספרי הילדים המפורסמים שלה, שהחלה לכתוב רק בגיל 60.
בחוברת" בגלות בחיפה" היא מספרת על אירועי שנה אחת קשה ומיוחדת, שנת 1948, שבה הועברו ילדי שער הגולן המופגזת ל"גלות" בחיפה:
"היה בוקר של אביב זוהר. הייתה שבת. הילדים גמרו את ארוחת הבוקר השבתית – חלה מתוקה עם ממרח שוקולד [...] ופתאום רעש מחריש אוזניים; הפגז הראשון נחת על שער הגולן!
המקלט היה בור בגודל חדר חפור באדמה, ללא רצפה, ללא רגשי ישיבה [...] "למה התחילו להפגיז ואנחנו עוד לא גמרנו להכין את המקלטים?" שאל ילד בקול בוכים. [...]
ובמצב עגום זה היא משלבת הומור לשבירת האווירה הקשה:
"לאט לאט שקעה השמש בחוץ, ולאט לאט הפכה האפלה במקלט שלנו לחושך סמיך. דבורה [המטפלת] הוציאה נר מקופסת הפלאים שלה, וכאשר דלק הנר הילדים שרו שירי חנוכה. היו שצחקו: "חנוכה בקיץ זה מצחיק!"
(מתוך המאמר: "אבא, ספר לי מהראש: מרים רות כמספרת סיפורי מקום וזיכרון – על חוברת סיפורי המקום "בגלות בחיפה"/ עדנה קרמר. בתוך הספר: שי למרים).
ספריית בית אריאלה
