גילינו את הסיפור האמיתי מאחורי "שמוליק קיפוד'', ויש לנו מסר חד משמעי עבורכם - אל תאכילו את חיות הבר! זה יכול להרוג אותן! במקרה של גדי הטרגדיה הפכה לאחד מספרי הילדים האהובים בעברית:גדי היה הפעוט גד צ'רני שהוריו - הסופר והמשורר ט.כרמי והציירת שושנה היימן - כתבו וציירו את "שמוליקיפוד" בהשראתו. או יותר נכון, בהשראת מקרה עצוב שהפגיש את גדי עם קיפוד מסכן:
"הייתה לנו חצר גדולה ותמיד היו כל מיני חיות בסביבה. והיה לגדי קיפוד שהיה ישן בחדר שלו בקופסת־נעליים", סיפר ט. כרמי, אביו של גדי. "גדי נתן לקיפוד תות ולמחרת הופיעו על הקיפוד כל מיני כתמים אדומים על העור. שאלתי קיפודן אחד והוא אמר שהקיפוד עומד למות ואין מה לעשות. אז הגליתי את הקיפוד מהבית ולגדי אמרתי ששמוליק מסר לו דרישת־שלום וחזר אל ההורים שלו. למחרת ביקש ממני גדי לספר לו שוב על שמוליק וסיפרתי לו, ואז כעבור יום או יומיים ביקשתי אני מגדי לספר את הסיפור לי והוא סיפר לי. ואז הייתה לי הפתעה גדולה - למרות שקווי העלילה היו דומים, ההדגשים היו שונים. הם היו הדגשים של ילד בן שלוש. אחרי שגדי הלך לישון כתבתי את מה שגדי סיפר".
מהו סוד קסמו של "שמוליקיפוד" שעדיין שובה את ליבן של ילדים וילדות? לדעתו של כרמי, הייתה זו העובדה שהוא נכתב בעצם על ידי זאטוט. הדיאלוג בין ט. כרמי לילדו הפעוט היה פורץ דרך עבור כרמי, שהיה גם עורך ספרות, והוליד את ספר הילדים הראשון שלא היה מחורז:
"אני זוכר שהמשפט שהיה הכי חשוב לגדי היה 'יופי שחברים ישנים ביחד בחדר' . למחרת ביקש גדי שאני אספר וכך שיחקנו במין פינגפונג ספרותי חמש או שש פעמים ואני כל פעם כתבתי. והתוצאה הייתה שהספר באמת נכתב כפי שילד היה מספר אותו. ההדגשים נכונים, הנשימה נכונה, הלשון נכונה. ואני חושב שזהו ההסבר לכך שהספר כל־כך התחבב. מצידי גם היה פה מעין עניין אידיאולוגי - לעשות ספר ילדים שאיננו כתוב בחרוזים. אני חושב ש'שמוליקיפוד' הוא ספר־הילדים הראשון שנכתב בעברית ואין בו חרוזים".
פנינו לחברינו ב רשות הטבע והגנים כדי לדעת עוד על חברינו הקוצניים, שמסתבר שאפשר למצוא גם ברחובות השכונות בערים. הם סיפרו לנו שבישראל קיימים שלושה מיני קיפודים - קיפוד מצוי, קיפוד מדבר וקיפוד חולות, כשהאחרון מוגדר בסכנת הכחדה. הקיפוד המצוי, לעומת זאת סובל מבעיה אחרת - באזורים העירוניים הקיפודים מגיעים אל תחנות האכלה של חתולים ומצטופפים שם. המפגש היומיומי מוביל להעברה מוגברת של מחלות וטפילים. בנוסף, קיפודים שאוכלים מזון שלא מתאים להם סובלים מהשמנת יתר ופגיעה ביכולת שלהם להתכדרר ולהגן על עצמם. אז כדאי להימנע מלהאכיל קיפודים. כדאי פשוט לאהוב אותם מרחוק.
הסופר, המשורר והעורך ט. כרמי (כרמי טשרני, או צ'רני, אם תרצו) נולד ביום האחרון של השנה הלועזית, אתמול לפני 98 שנים.
באדיבות הספרייה הלאומית
והכתבה:
הכירו את "הילד הרע" של "שמוליקיפוד"
מה הקשר בין הילד הרע לשמוליקיפוד? ואיך נכנס לסיפור מיץ פטל? עד עכשיו השם ט. כרמי אולי לא נשמע מוכר, אבל אחרי שתקראו את הכתבה הזאת, עוד תזכרו אותו
עמית נאור
גד צ'רני. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
יש ילדים בני מזל, שכתבו עליהם יצירה ספרותית אהובה אחת. למשל כריסטופר רובין מילן שהוא וצעצועיו לא יישכחו בקרוב, או אורן מאיר, שהצב שאבד לו מוכר כמעט לכל ילד בישראל. אבל יש גם ילדים שכתבו עליהם שתי יצירות ספרות נפלאות, אם לא יותר. אחד מהם הוא גד צ'רני, בנם של הסופר והמשורר כרמי צ'רני ואשתו הראשונה – הפסלת, הציירת והאמנית שושנה הימן.
המשורר ט. כרמי, אשתו הראשונה שושנה הימן, ובנם גד. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
צ'רני הוא הילד גדי, גיבור הספר "שמוליקיפוד" שחיברו במשותף הוריו בעקבות ביקור של קיפוד בחצר ביתם הירושלמי. תקציר הסיפור הקצר: גדי החולה מרותק למיטתו. בדיוק בזמן שהוא מהרהר בבדידותו הכפויה, נשמע רחש בחלון, ואל החדר נכנס קיפוד. הקיפוד המופלא (והמדבר) מספר ששמו הוא שמוליק, מתחבר עם גדי ואף לן בחדרו. רגע האימה של הסיפור מתרחש כשתותי עץ נתקעים בקוציו של שמוליק אך גדי עוזר לו לפלות אותם, לפני שהשניים נפרדים ושמוליק חוזר לביתו.
את הסיפור הזה חיבר כרמי צ'רני, אביו של גד. אז הוא השתמש בשם העט ט. כרמי, שבשמו גם פרסם ספרי שירה. כמו ביצירות נוספות שלו, את האיורים – למעשה תחריטים – סיפקה אשתו דאז, האמנית שושנה הימן. השניים חתמו על הספר בשם "כוש", ראשי תיבות של שמותיהם, כרמי ושושנה.
כריכת הספר שמוליקיפוד, הוצאת ספריית פועלים, 1955
הספר הפך לקלאסיקת ילדים ישראלית, ובוודאי קשה למצוא ילד בן 4 בחינוך הממלכתי בישראל שלא שמע אותו לפחות פעם אחת. הוא עובד פעמים אין ספור להצגות ילדים, כולל אחת בולטת במיוחד בעברית ובערבית שעסקה ביכולתם של דוברי שפות שונות להתחבר ולתקשר. אבל כמו בסיפורים דומים אחרים, ההצלחה לא הייתה מיידית. בתחילה הביקורות קטלו. מרים רות, למשל, מי שכתבה כמה קלאסיקות ילדים נחשבות בעצמה, טענה שהספר מבלבל את הילדים עם המצאות על קיפודים מדברים. בדיעבד זה כנראה לא הפריע לפעוטות ישראל.
ומה חשב על הסיפור גדי, גד צ'רני בעצמו? צ'רני התראיין פעמים מספר על חוויותיו בעקבות פרסום הספר. הוא סיפר כיצד דווקא התבייש בילדותו כשזיהו אותו עם גדי בעל פיג'מת החמורים, ורק בבגרותו למד לאמץ לחיקו את העובדה שכיכב בספר שנחשב לקלאסיקה של ספרות ילדים בישראל. אך בזה לא תם סיפורו של גדי בעולם הילדים העברי. מתברר שגדי הוא ילד בר מזל במיוחד, שהופיע לפחות בעוד יצירת ילדים אהובה אחת נוספת.
כריכת הספר "הילד הרע" מאת לאה גולדברג, שאייר דני קרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
כאמור, צ'רני נולד לסופר ומשורר, ולאמנית ומאיירת, מקצועות שהפכו אותם לאנשי בוהמה די מוכרים בירושלים. אחת מחברותיהם הייתה לא אחרת מלאה גולדברג. וכך התגלגל גדי אל אחד משיריה המוכרים לילדים, "הילד הרע".
"הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי 'שלום' ואמרתי 'תודה',
אמרתי 'סליחה' ו-'בבקשה',
שאלתי תמיד: 'זה מותר? את מרשה?'
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: 'את טיפשה!'
ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:
'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'
ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!'
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים –
תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע".
אביו של גד, כרמי צ'רני, סיפר כיצד נולד השיר בריאיון לעיתון "כותרת ראשית" מה-22 ביולי 1987. וכך הוא סיפר:
"גדי היה אז בן שלוש…לאה גולדברג שהייתה חברה שלנו הייתה קוראת לו 'החתן שלי', ולנו הייתה קוראת 'החותנים שלי', והיא גם כתבה לו שירי ילדים, למשל השיר 'הילד הרע'…הסיפור היה שפעם אחת היא באה לבקר את גדי ומעל המיטה שלו היה חור בקיר. הוא כמובן נבר ונבר בקיר עד שנהיה חור, אבל כששאלתי אותו איך זה קרה אז הוא אמר: 'זה לא אני, זה ילד אחר', וזאת, היא אמרה, הייתה ההשראה שלה".
תמונתו של גד צ'רני, מתוך ראיון עם נרי לבנה בעיתון "כותרת ראשית", 22 ביולי 1987.
אז יש לנו זוג שכתב ביחד ספר וילד שכיכב בלפחות שתי יצירות קלאסיות לילדים בעברית, אבל האם משפחתו של כרמי הסתפקה בזאת? לא ולא! ט. כרמי התגרש משושנה הימן ונישא בשנית, הפעם לאמנית תמרה ריקמן. ריקמן היא אמנית רב-תחומית שממשיכה לעבוד ולהציג גם היום. היא עסקה בציור ובפיסול, ומלבד תערוכות בגלריות, עבודותיה מוצבות במקומות שונים בארץ. היא גם לימדה בשלל מוסדות אמנות בארץ, כולל בצלאל וקמרה אובסקורה, ובמקביל לכל זה גם ציירה – כך היא מעדיפה לקרוא לזה – ציורים עבור ספרים של בעלה ט. כרמי וגם כמה ספרי ילדים. ריקמן ציירה למשל את הציורים המלווים את ספרה של נורית זרחי "שלושה אגסים וחד קרן", אבל עבודתה הידועה ביותר בתחום היא גם זו שלאמנית בת ה-87 נמאס שמזכירים.
כריכת הספר "מיץ פטל", הוצאת עם עובד, 1970. ציורים: תמרה ריקמן
הורים שאוהבים לקרוא קרדיטים, יידעו שריקמן היא זו שציירה את הציורים של הקלאסיקה "מיץ פטל", שכתבה חיה שנהב. גם "מיץ פטל" הוא ספר שבמרכזו חיות: הפעם אריה וג'ירפה שנורא סקרנים לגלות איזו חיה הוא השכן החדש בעל השם האקזוטי מיץ פטל. לא נהרוס את ההפתעה למי שלא מכיר. מעבר לתוכן שעוסק בסקרנות בריאה יותר או פחות, ביחסי שכנות ובזיהוי חיות, הספר מפורסם לא פחות בזכות הציורים של ריקמן. את כוחם של ציורי הספר אפשר להדגים אפילו באנקדוטה קטנה, ידועה ליודעי חן: אם גוזרים את דלת הבית של מיץ פטל בציור אחד, מופיעה דמותו מהעמוד הבא. הסוד הזה מעיד כיצד ציורי הספר כולו הם יצירה אחת. על כל פנים, לציורים של ריקמן ב"מיץ פטל" קשה להישאר אדישים, ונראה שציבור ההורים בישראל מתחלק למי שאוהבים אותם או שונאים אותם. מה שבטוח, אם ראית את הציורים האלה, הם לא יישכחו.
בתמונה: שמוליקפוד, גדי צ'רני הילד ותותים. תמונתו של גדי מתוך תמונה משפחתית משנת 1958. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
נערך לאחרונה ב:
