היום בעיתון:
הדיירים החדשים בעמק הצבאים בירושלים: בוז'י, תמר וגילה
בעמק הצבאים בחרו לקרוא לשלושה עופרים צעירים על שם נשיא המדינה הנבחר, השרה להגנת הסביבה היוצאת וזו שהחליפה אותה
אילנה קוריאללרגל בחירת נשיא מדינה חדש וחילופי השרות להגנת הסביבה, בחרו אנשי פארק הטבע העירוני עמק הצבאים שבירושלים, המנוהל על ידי החברה להגנת הטבע, להעניק לשלושה עופרים שנולדו לאחרונה את השמות בוז'י (הרצוג), תמר (זנדברג) וגילה (גמליאל).
עופרה צעירה יחד עם אמה
(צילום: דודו בן אור)
השלושה יצטרפו לעופרים פייזר, עצמאותה, ירושלים, תל אביב, זום, ז'יזל, רובי, ישראל, פסח, פרעה, זאביק ועוד כמה, שנולדו בשנים האחרונות.
הנושא מזכיר לי את הספר הקלאסי:
כתב: פליקס זאלטן
תרגם: מיכאל דק
איורים: בתיה קולטון
מודן, אוקיינוס 2011
185 עמוד, מנוקד
'הוא בא לעולם בעומק היער, באחד מאותם מסתרי סבך שנראים כאילו הם פתוחים לכל עבר אבל בעצם הם מוגנים מכל הכיוונים... ועשיו הוא עמד מתנודד, מהוסס, על רגליו הדקיקות, נעץ מבט מטופש קדימה בעיניים מצועפות שעוד לא ראו דבר, ראשו נטה והוא רעד כולו והיה מטושטש לגמרי... הקטנטן התנודד קמעה תחת עומס הליקוקים השקטים, אבל השתדל לעמוד. על המעטה האדמוני שלו, שעוד היה פרוע קצת, היו כתמים לבנים, ועל פרצופו הילדותי היה נסוך מבע של תנומה עמוקה'.
הסיפור מתחיל ברגעי חייו הראשונים של במבי, עופר איילים, כשנוכחות אמו היא הדבר היחיד שהוא קולט: 'הוא שמע רק את אוושת הליטוף החרישית של הלשון שגלשה על פרוותו בעודה רוחצת, מחממת ומנשקת אותו, והוא לא הריח דבר חוץ מגופה המיטיב של אמו'. אוצר המילים שהמשפט הזה מייצג, המהדהד בשני העולמות – זה של בני האדם וזה של בעלי החיים - ימשיך לשמש לכל אורכו של הסיפור. הסופר מכבד את מהותו של העופר ואת הטבע שבו הוא חי ובמבי אינו מאבד לרגע את זהותו כחיית בר. אבל אוצר המילים שהסופר בחר מאפשר לקוראים האנושיים להבין את במבי הנותן ביטוי לתהיותיו, לתובנות המתגבשות בתודעתו, לתחושות הפליאה והאימה המציפות אותו. יתרה מזאת, אנחנו יכולים להזדהות אתו, בהיותו שותף למה שאנו - צרי אופקים שכמותנו - רגילים לכנות 'ערכים הומניסטיים': ידידות, חמלה, כבוד לזקני השבט, אהבת אם ואב לילדם. כמו בעלי החיים, גם אנחנו מגנים את הרכילות והחטטנות, את הגאווה, את האנוכיות, הרהב והבוגדנות. כשאנחנו קוראים על חיים הקשים מנשוא ביער, כשהרעב מכרסם בסדרי הקיום בחברת בעלי החיים, מצמררים את עורפנו מצבים דומים בתולדות בני האדם: 'אף אחד כבר לא הרגיש בטוח, מכיוון שכל זה קרה לאור יום. המצוקה הקשה, שלא רצתה להסתיים, זרעה מרירות וגסות. היא ביטלה כל ניסיון שנלמד, ערערה את המצפון, השחיתה כל מידה טובה והרסה את המצפון. לא היו עוד רחמים, לא הייתה עוד מנוחה, לא היה עוד ריסון'.
תיאורים של היער והאחו, של הסבך, של אוושת הרוח, של קולות הציפורים ושל הרחשים שהם דופק חייו של היער – מרגשים אך לא רגשניים, מפורטים אך לא ארכניים – מופיעים בסיפור לכל אורכו. הם יוצרים מעין מצע רך, מין שכבת בידוד המשרטטת ותוחמת את עולמו של במבי.
'... מסביב צמחו שיחים של אגוזי אלסר, שיחי קורנית, שזיפי בר וסמבוקים. עצי אדר גבוהים, אשורים ואלונים יצרו גג ירוק מעל לסבך. מן האדמה החומה והקשה הנצו שרכים, מרווה וּבַקְיָה. אל עבר האדמה הרכינו ראש עלי סיגליות שפריחתן כבר הסתיימה, ועלים של תותי שדה שאך זה החלו לפרוח. מבעד לסבך הצפוף חדר אור השחר כמקסם זהוב.'
עם במבי, הקוראים הצעירים שנולדו לתוך התקופה ה'ירוקה' ייכנסו ברישיון אל העולם החרישי, הסודי כמעט, של חיי היער, יתוודעו לבעלי החיים, לסדר שעל פיו מתנהלים חייהם, להירארכיה הבין-דורית, יעקבו מקרוב אחר התפתחותו והתבגרותו של במבי, ההופך מעופר בן יומו לאיל בוגר אציל. הם יוכלו להבין את העוולה שבציד חיות בר ובהרג מיותר, ויתבוננו בתוצאות של חיים בשבי - איבוד האינסטינקטים הגורר גזר דין מוות. קולו של במבי, אומר מתרגם הספר בגרסתו העברית החדשה מיכאל דק, הוא 'קול התמימות הטהורה וה'אנושית' של עולם החי אל מול הקולות ה'חייתיים' של בני האדם הבאים לכובשו ולהשמידו' (אחרית דבר).
התרגום הנוכחי שעשה מיכאל דק (השלישי בעברית עד כה אחרי תרגומו של בן-אברהם משנת 1941 ושל צבי ארד משנת 1977) עושה שימוש במנעד רחב של רובדי העברית, בניבים ובצירופי לשון ותיקים ובכאלה שדק מחדש בעצמו. הוא מאופק, פיוטי במידה ומתחשב באופן מעורר הערכה בשפתו של קהל היעד. עונג אמיתי לקוראים צעירים כמו גם למבוגרים.
שפר מזלו של במבי, והמאיירת בתיה קולטון איירה לא רק את איור העטיפה כמו ביתר ספרי הסדרה, אלא גם את איורי הפנים. כמו הטקסט, איוריה המדויקים-מאופקים בשחור לבן של קולטון נקיים מרגשנות, הולמים היטב את רוח הספר ומוסיפים לו הרבה יופי.
המילה 'במבי' בפי מיליונים בכל רחבי העולם פירושה עופר איילים. המתרגם מיכאל דק מספר באחרית דבר שמקור השם במבי הוא קיצור המילה האיטלקית במבינו, ילד. את במבי כתב פליקס זאלטן, סופר אוסטרי יהודי, שנולד בהונגריה בשנת 1869. זאלטן כתב ספרים בתחומים שונים, אבל במבי, שעלילתו נרקמה במוחו של הסופר בזמן טיול בהרי האלפים, היה ליצירתו הידועה והמצליחה ביותר. רוב המבוגרים שהשם 'במבי' מקפיץ בלבם מיתר זוכרים את העופר מסרט האנימציה בשם זה שנעשה באולפני וולט דיסני ויצא אל האקרנים ב- 1942.
במבי מתאים למאזינים מגיל שבע ולכל קורא אוהב חיים.
נירה לוין
באדיבות אתר דףדף/אתר בסימן קריאה!
