היא לא תבוא

כשהגשם יורד

הגשם התחיל לרדת.
באה אחת וסופדת
'בצורררת בצוררררת בצורררת'
היא סוגדת לחמידותי
ולמה שהיה פעם יופיי
היא שרה בקול נמוך
וסופדת מאוהבת סוגדת לי
סופגת את מה שלא ידעתי מעודי אני
עיניי מבכות דם
וזרועותיי
יורקות עפיפונים
מישהו בשביל הזה כבר הלך לפנייך
ובבנייך
ובבית הקפה עם הפינגווינים כבר ישבו לפנייך
הגשם ירד עוד לפני שבאת לעולם
ויירד גם אחרי שתלכי, למרות שאת מתקשה להאמין,
אוי, כמה שאני מיטיב לדעת,
אני הקול המיטיב שלך
פוחד למות איתך
אוי, בתי,
לא, אימי,
סליחה, אחותי,
סליחה, אינני יודע מילה
ושר לעצים שאת רואה
בתקווה שיגדלו ויתנו ענפיהם ברווחה
ואת תתענגי.
אפילו לרגע.
אפילו לשניות אחדות.
מה עוד יש לנו ילדתי,
בתי הרכה.
 
תגידי שלא תלכי

תגידי שלא תלכי
בדיוק כשהתחלתי לחלום
אותי תחת שמיכת הצמר שלך
במיטה המבולגנת שלך יחד איתך
נושמת את אור שפתייך את חום גופך שואבת לתוכי
ומכרבלת אותך בתוכי ומתכרבלת בתוכך כאילו אין מחר
 
דניאל עזב ג'

דניאל עזב ואת אומרת
'לא אעזוב לעולם', את כל סערותייך
את מנשיבה אלי ואני בבת צחוק עיקשת
מבקשת
שלא תבטיחי עוד
לעולם. רק ננשוב, אני אומרת,
בואי ננשוב כמו משב רוח
ועלינו ישוטו זוג חסידות
מאוהבות
צמודות
יתומות
 
ארבעים ושלוש שנים לאחר מותה - שיחה עם אימי

טיפות הגשם על החלון
במכונית הנוסעת
ואימא אומרת
תראי [היא קוראת בשמי עם סיומת התי]
איך טיפות הגשם נלחמות ברוח.
תראי את, אימא, אני אומרת לה, איך אני נלחמת
כשאת כבר התפוררת מזמן באדמה
ואיך אני מנסה לשאוב, למצוץ
כל טיפת זיכרון טוב ממך
שייתן לי נשימה
לעוד מלחמה. גם אני, אימא,
כמו טיפות הגשם האלה, הנאבקות ברוח.
האם גם ממני את מתרשמת....
 
מאיפה

מאיפה פורצים כל הנאצים
אימא
לא ידעתי שיש בי דלת סתרים
שמאחוריה הם נחבאים בהמוניהם.
תגידי להם שיילכו, אימא,
גם הבובה כבר רוצה לישון.
 
שאלות לאימי שנפטרה לפני ארבעים ושלוש שנים

אני אשת העולם הגדול ובבית הקפה שואלת על הווי פי
ומתחברת בקלות, כל כך קל העולם הזה אימא
אם היית חיה היום מה היה קורה
לסרטן שפשט בך אימא
והאם עדיין היית הולכת לישון את השינה האחרונה כועסת עלי
ואני, האם בלילות שלאחר מותך הייתי פוגשת אותך מכוונת אלי אקדח
אבל אף פעם לא יורה. אף פעם את לא יורה אימא, אז למה
את סתם מאיימת, ולמה את לא גומרת כבר, גומרת
אותי, האם יתכן שבאיזה מקום סודי את כן רוצה
שאני והשדיים שלי ואיבר המין ואצבעות הידיים
והפה והשיניים וגומות החן בלחיים
נפלס לנו דרך, ודווקא
בעולם החיים.....
 
שאלות נוספות לאימי שנפטרה לפני ארבעים ושלוש שנים

העולם הזה קשה אימא
אל תאמיני למה שנראה,
למה שמספרים,
החברים שלך ברשת הם לא תמיד חברים,
החברים שלך מחוץ לרשת הם לא תמיד קיימים,
אל תאמיני למה שמספרים [אם את שומעת, האם
ניתן לשמוע בלי אוזניים], תאמיני, אימא, לי,
כמו שלא האמנת לי בילדותי כשהייתי מספרת
שאני קוראת בקפה ומספרת עתידות, תאמיני לי
כמו שכן האמנת לי כקראתי לך מלמטה ' תראי איזה יופי הסתרקתי'
ואת אמרת מלמעלה 'יופי' ואני צחקתי כי סידרתי אותך. למה
היה לי צורך לסדר אותך אימא
האם כדי להפקיע את שקרייך
על האהבה שאת מחלקת שווה בשווה
על הלילות הקשים, על כל השקרים כולם, ושאמרת
'תשמור על הילדה שלי' לאיש שליווה את הטיול השנתי
ולא הרגשתי שאכפת לך ממני אימא
למה לא הרגשתי שאיכפת לך ממני אימא
רק פעמיים או שלוש
רק חיבוק אחד פעם אחת כשהתאחרתי לחזור
למה נתת לי להיות xxxxx טושטוש אימא
למה לא עזרת לי להיוולד
xxxxx....
 
ועוד

האם את סולחת לי אימא...
לא הייתי הבת שחפצת בה.
איזו בת רצית אימא. לו ידעתי
הייתי מנסה. לפעמים חשבתי שאני יודעת.
לא פעם ניסיתי. לא הצלחתי. האם
את סולחת לי אימא
על כך שתמיד לעזאזל אני חייבת להגיד את האמת
אחרת מתפתחות לי מיגרנות... האם את זוכרת
שאני זאת שליוויתי אותך אל מותך
והחזקתי בידך ברגעים האחרונים,
והאם זה מוסיף לי איזה נקודת זכות, אימא,
בליבך שכבר מזמן שקע ונטמע באדמה
ממנה נקטף אולי המלפפון אותו אני אוכלת
ברגע זה, או כמו שנהגת את לכנות אותו -
מפלפלון...
ואת רואה,
אני לא שוכחת אימא,
איך ניסית להתבדח
גם בשעותייך הקשות, ואולי גם זה
עשוי להעניק לי נקודת זכות נוספת,
אימא...
 
למעלה