אני חושבת שהנקודה העקרית כאן היא
ההתיחסות למה שילדים שלנו חושבים או רוצים. ושוב, מנסיוני האישי, אני בתור ילדה וכך גם ילדי, אני עשיתי מה שרציתי למרות מה שהורי אמרו לי ואפילו אם אמרו את זה בצורה נעימה. את הצורך להתנסות ולדעת אי אפשר היה לעצור ובטח לא ההורים שלי שתמיד נראו לי מיושנים ו"לא מבינים". לא כל זרימה מביאה לקפיצה מהגג...ההתבטאות הקיצונית אינה תורמת במקרה הזה.... הרבה פעמים היא מביאה לשיתוף והבנה ברמה גבוהה. נכון, חייבת להיות דרך נעימה ולבוא להגיד לילדה "איך היא תרגיש עם השקר כלפי בעלה לעתיד או במקום העבודה שלה"..זה בעצם להגיד לה-שקרנית. אז, תגיד את שקרנית ולא מה יהי עם הבוס שלך או כל אחד אחר. אותו חוסר בשלות שמביא למעשים שהם עושים, יביא אותך לשוקת שבורה כשתנסה "ללמד" את דרכך שבאה מנסיון. הנסיון שלך שלימד אותך משהו, הוא שלך. לא של ילדיך. זו נקודת המוצא שלי. אני יכולה רק להגיד מתוך כבוד לדרכו של הילד את מה שאני חושבת בלי לפסול . כבר היו הרבה אנשים שהלכו בדרכם של אחרים ונכשלו - והיו אחרים שניסו כנגד כל הסיכויים והצליחו. חוסר בשלות-זו ההבחנה שלך, בעיני הילדה היא כבר בשלה לגמרי. תשאל אותה, תראה באיזה בטחון היא תגיד לך שהיא כבר גדולה ואני בטוחה שהיא כבר אומרת את זה שנתיים לפחות. ואתה בגיל הזה לא חשבת כך? והוריך לא הזדעזעו כשחזרת מערב כיתה בשעה שמונה וחצי כשכולם כבר היו בבית משבע? הוריך בדיוק כמוך/כמוני/כמונו התייחסו לדברים בצורה של הורים. ומרד הנעורים הוא מרד. זה השורש שלו. ככל שתחסום את זה יותר כך תגדל ההתנגדות.או לחילופין תבוא כניעה...זה כבר סיפור אחר. הנוער היום חשוף הרבה יותר, יודע יותר, מתנסה, מבין, כמו שגם אנחנו היינו לעומת הורינו. כשילדי יוצאים מהבית לבילוי, בית ספר, חברים, חוגים, אני אומרת שימרו על עצמכם, נושאת תפילה בליבי שמה שאני עשיתי בתור הורה בדרך של הכוונה והדרכה באמת יעמוד לרגלם ברגע של ההתנסות עצמה. כי תיאוריות יש בשפע. השאלה היא מה קורה ברגע האמת..........
