Airplane Kid
New member
היא לא נפתחת אליי בכלל..
אני במערכת יחסים כבר בסביבות השלושה חודשים. בכל מערכת יחסים קיימות עליות ומורדות, אבל דווקא אצלי אני מרגיש כאילו הם קשים וקריטיים הרבה יותר.
בשבועות האחרונים התחבטתי עם עצמי כיצד אני מרגיש כלפי בת הזוג שלי - האם אני אוהב אותה? מחבב אותה? מרגיש כלפיה רגשות כנים ואמיתיים שאני פשוט חווה קושי להסביר במילים?
באמת שהייתי בטוח שאלו דברים שיסתדרו בעתיד. כשאני מסתכל על עצמי, אני אדם שתמיד אהב לאהוב, להיקשר ולהרגיש את הפרפרים האלו בבטן בתחילתו של קשר חדש. אהבתי למצוא את עצמי מתאהב בבחורה, חווה את הקיטשיות של הקשר, מחפש את אותם רגעים קטנים של "אני אוהב אותך" ו-"גם אני, הכי שבעולם" - כי זה כיף. להרגיש את עצמך נאהב. זו אחת ההנאות הקטנות שבחיים.
אבל בשבוע האחרון, אחרי שהיא פגשה את ההורים שלי, ההרגשה שלי פשוט התהפכה. ויחד איתה גם החיבה שלי כלפיה. פתאום ממצב של מערבולת רגשות, הפכתי לאילם רגשית. לא מרגיש דבר. כבר לא אכפת לי. אתמול כשהיא התקשרה אליי, אחרי שהתנהגתי אליה בקרירות כל היום, ראיתי את השם והתמונה מרצדים לי על מסך הפלאפון ופשוט לא היה אכפת לי. במקום מסוים, כן, רציתי לדבר איתה.. יש לנו לפעמים את השיחות הכי טובות שבעולם - אבל לאחרונה הבנתי שהקשר הזה פשוט שואב לי כוחות - אותה סיבה שאני מסתובב עם הראש טמון באדמה, מחוסר מוטיבציה או רצון לעשות משהו, ותוהה עם עצמי איך להמשיך מכאן ולאחות את ההרגשה השבורה שאני מרגיש בליבי.. והסיבה לכך פשוטה:
היא פשוט לא נפתחת אליי. בכלל.
כשאני מנסה לתשאל אותה את השאלות הפשוטות ביותר - "על מה דיברת עם אמא?", "מה עובר בראש שלך?", "מה מעסיק ומפריע לך? בבקשה שתפי אותי" - אני זוכה לתגובות קצרות ומחושבות, בסגנון: "הרבה דברים חחח", עם איזה צחוק מתגלגל. ואני לא יכול לסבול את זה. אני לא מרגיש כאילו אני במערכת יחסים.. הקשר הכי אמיתי ומדהים וכנה שאמור להיות. אני מרגיש כאילו אני נאלץ להחביא צדדים מסוימים בעצמי כדי לגרום לה להרגיש בנוח ויותר מהכל - אני מרגיש כאילו אני משקיע ומשקיע, כל הזמן, תומך בה מכל הלב ועושה הכל כדי שהיא תרגיש טוב יותר - ולא זוכה לדבר בחזרה, על אף שהיא אומרת שתנסה להשתנות.
ואם להיות כנה ולומר את האמת - זו פשוט לא מערכת היחסים שאני מחפש כרגע, או בחיים בכלל. פתיחות וכנות תמיד היו חשובים עבורי.. תמיד היו חלק בלתי נפרד מחיי ומחיי הבוגרים בפרט - וכשאני לא זוכה להם במערכת יחסים, להיות פתוחים לגמרי, להוריד את המגננות ופשוט להרגיש הכי נינוחים בעולם זה עם זו.. ובכן, זה שובר אותי, פיסה אחר פיסה.
האם אני באמת לוקח את הדברים בפרופורציה המתאימה, או שמא אני מגזים? וגם, כיצד אני יכול להתמודד עם אותם רגשות, אם בכלל..
זה מאוד מפריע לי. ברמה שאני פוחד לאבד את הקשר בגלל זה - ובאמת מרגיש שזה המצב נכון לרגע זה.
*אגב, אני ממש אשמח אם הפוסט לא יימצא את דרכו אל העמוד הראשי. אין לי כוונה לחשוף את העניין בצורה שכזאת, אלא רק לחפש עצה בנושא.*
אני במערכת יחסים כבר בסביבות השלושה חודשים. בכל מערכת יחסים קיימות עליות ומורדות, אבל דווקא אצלי אני מרגיש כאילו הם קשים וקריטיים הרבה יותר.
בשבועות האחרונים התחבטתי עם עצמי כיצד אני מרגיש כלפי בת הזוג שלי - האם אני אוהב אותה? מחבב אותה? מרגיש כלפיה רגשות כנים ואמיתיים שאני פשוט חווה קושי להסביר במילים?
באמת שהייתי בטוח שאלו דברים שיסתדרו בעתיד. כשאני מסתכל על עצמי, אני אדם שתמיד אהב לאהוב, להיקשר ולהרגיש את הפרפרים האלו בבטן בתחילתו של קשר חדש. אהבתי למצוא את עצמי מתאהב בבחורה, חווה את הקיטשיות של הקשר, מחפש את אותם רגעים קטנים של "אני אוהב אותך" ו-"גם אני, הכי שבעולם" - כי זה כיף. להרגיש את עצמך נאהב. זו אחת ההנאות הקטנות שבחיים.
אבל בשבוע האחרון, אחרי שהיא פגשה את ההורים שלי, ההרגשה שלי פשוט התהפכה. ויחד איתה גם החיבה שלי כלפיה. פתאום ממצב של מערבולת רגשות, הפכתי לאילם רגשית. לא מרגיש דבר. כבר לא אכפת לי. אתמול כשהיא התקשרה אליי, אחרי שהתנהגתי אליה בקרירות כל היום, ראיתי את השם והתמונה מרצדים לי על מסך הפלאפון ופשוט לא היה אכפת לי. במקום מסוים, כן, רציתי לדבר איתה.. יש לנו לפעמים את השיחות הכי טובות שבעולם - אבל לאחרונה הבנתי שהקשר הזה פשוט שואב לי כוחות - אותה סיבה שאני מסתובב עם הראש טמון באדמה, מחוסר מוטיבציה או רצון לעשות משהו, ותוהה עם עצמי איך להמשיך מכאן ולאחות את ההרגשה השבורה שאני מרגיש בליבי.. והסיבה לכך פשוטה:
היא פשוט לא נפתחת אליי. בכלל.
כשאני מנסה לתשאל אותה את השאלות הפשוטות ביותר - "על מה דיברת עם אמא?", "מה עובר בראש שלך?", "מה מעסיק ומפריע לך? בבקשה שתפי אותי" - אני זוכה לתגובות קצרות ומחושבות, בסגנון: "הרבה דברים חחח", עם איזה צחוק מתגלגל. ואני לא יכול לסבול את זה. אני לא מרגיש כאילו אני במערכת יחסים.. הקשר הכי אמיתי ומדהים וכנה שאמור להיות. אני מרגיש כאילו אני נאלץ להחביא צדדים מסוימים בעצמי כדי לגרום לה להרגיש בנוח ויותר מהכל - אני מרגיש כאילו אני משקיע ומשקיע, כל הזמן, תומך בה מכל הלב ועושה הכל כדי שהיא תרגיש טוב יותר - ולא זוכה לדבר בחזרה, על אף שהיא אומרת שתנסה להשתנות.
ואם להיות כנה ולומר את האמת - זו פשוט לא מערכת היחסים שאני מחפש כרגע, או בחיים בכלל. פתיחות וכנות תמיד היו חשובים עבורי.. תמיד היו חלק בלתי נפרד מחיי ומחיי הבוגרים בפרט - וכשאני לא זוכה להם במערכת יחסים, להיות פתוחים לגמרי, להוריד את המגננות ופשוט להרגיש הכי נינוחים בעולם זה עם זו.. ובכן, זה שובר אותי, פיסה אחר פיסה.
האם אני באמת לוקח את הדברים בפרופורציה המתאימה, או שמא אני מגזים? וגם, כיצד אני יכול להתמודד עם אותם רגשות, אם בכלל..
זה מאוד מפריע לי. ברמה שאני פוחד לאבד את הקשר בגלל זה - ובאמת מרגיש שזה המצב נכון לרגע זה.
*אגב, אני ממש אשמח אם הפוסט לא יימצא את דרכו אל העמוד הראשי. אין לי כוונה לחשוף את העניין בצורה שכזאת, אלא רק לחפש עצה בנושא.*
