היא חונקת אותי.
אני אובדת עצות. זה התחיל לילה אחד, לפני שנה וחצי בערך, בו התגריתי בה יותר מהרגיל, והסתיים בחולצות זרוקות על האספלט באמצע קיבוץ שאני לא מכירה. זה היה מצחיק, זה היה חדש, זה היה נורא, והבטחתי לעצמי לא לעשות את זה יותר. אם רק זו לא הייתה היא בתוך הגוף הנחמד הזה. דאגנו להבהיר אחת לשנייה שזה סתם גמור שנבע מעודף הורמונים מקרי ושום דבר אחר, אבל אחרי זה היא התחילה לרדוף אחרי. כל-כך הרבה פעמים אמרתי לה בפנים, בצורה הכי ישירה שיכולה להיות, שאני לא רוצה אותה ושהנסיונות האלו שלה מעיקים עלי, ושאם הייתי יודעת שהרגש האידיוטי הזה שלה יצמח מהתקרית ההיא לא הייתי נוגעת בה בכלל. אבל היא לא הבינה, לא הסכימה בשום אופן להבין, ושנה שעברה, כשנדמה היה לי שאחרי כל הזמן ההוא שסיננתי אותה למרות שהיא המשיכה להתקשר ולבוא ולהטריד, מעדתי. הלכתי לישון אצלה, ורגע לפני שהתנשקנו אמרתי לה שזה לא הולך לקרות שוב. עברו כמה שעות, ובמזל נשארנו עם פריט לבוש, אחרי שהצלחתי למנוע מעצמי לזרוק את הכל לעזאזל, כולל התחתונים, והצלחתי לומר לה שזהו, ודי. נרדמנו כשהיא מחבקת אותי וזה נראה כמו מטאפורה של הומור גרוע לטעות החוזרת שלי, כשחמקתי מהזרועות שלה והן אחזו בי שוב. בבוקר מילאה אותי בחילה שבחיים לא הרגשתי, אני לא יכולה לתאר לכם מה ההרגשה, אני רק זוכרת שביום השני של הווסת הראשונה שלי הייתה לי בחילה כל-כך גרועה שהייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף מעל השירותים, ושתחושת הקבס שהרגשתי בבוקר ההוא הייתה כפולה מהבחילה ההיא של לפני שנים, עד כדי כך שכאב לי הראש ורציתי להקיא כשהיא הביאה לי קפה. עפתי מהבית שלה אחרי שאמרתי אולי מילה וחצי, ושוב סיננתי אותה באימה שההורים יקלטו משהו מכל מה שקורה שם. אמא שלי בינתיים התחילה לרמוז שהיא לא מבינה למה הזאתי מתקשרת כל כך הרבה, והיא בטח ממש אוהבת אותך, נכון, מותק? היא ידידה, עניתי לה, אבל די מעצבנת. מצחיק. מאז אני חושבת שזה נרגע, ואז שוב ביום ההולדת שלי החלקתי שוב, רק קצת, אבל מספיק בשביל שהיא תתחרפן מחדש. יש לי אשמה לא פחותה ממנה, על כל ה'מעידות' הגרועות שלי, על חוסר האחריות והקלות המטומטמת שלי וחוסר השליטה. אבל היא לא מפסיקה. לפני יומיים, אחרי מכתב שהיא שלחה לי, לעזאזל עם כל המכתבים הארורים שלה, אמרתי לה שאני לא רוצה שום דבר איתה, ומה שאמרתי נשמע כמו דרישה כעוסה אבל נואשת ממנה לקבל את זה. היא משכה בכתפיים בהבעה אטומה ונחושה שכזו, שרציתי לתלוש את כל השיערות ואז לדקור אותה. לא יכולתי להימנע ממנה כל הזמן הזה כי אנחנו באותה הכיתה, אבל אין לי שום רגש אליה, ולהיפך היא אדם מזויף ואומלל בעיני. אני מבינה עכשיו כשאני כותבת את זה כמה הזויה וטיפשה אני נשמעת, שנסחפתי איתה בכל התקריות האלו ונהניתי להתגרות בה ביניהן ושורה אחר-כך אני מספרת כמה שהיא דוחה בעיני. המשכתי לדבר איתה כמו ידידה בבית-הספר וקיוויתי שהיא תרד מזה ושנאתי אותה אבל לא הפסקתי לדבר איתה. יש לי לפחות אותה אשמה כמוה, אבל עכשיו אני מבינה שאין דרך שתוכלו באמת לעזור לי. תודה בכל מקרה על הבמה לומר את זה, מעכשיו אהיה יותר גסה וחותכת כלפיה. אני באמת משתגעת.
אני אובדת עצות. זה התחיל לילה אחד, לפני שנה וחצי בערך, בו התגריתי בה יותר מהרגיל, והסתיים בחולצות זרוקות על האספלט באמצע קיבוץ שאני לא מכירה. זה היה מצחיק, זה היה חדש, זה היה נורא, והבטחתי לעצמי לא לעשות את זה יותר. אם רק זו לא הייתה היא בתוך הגוף הנחמד הזה. דאגנו להבהיר אחת לשנייה שזה סתם גמור שנבע מעודף הורמונים מקרי ושום דבר אחר, אבל אחרי זה היא התחילה לרדוף אחרי. כל-כך הרבה פעמים אמרתי לה בפנים, בצורה הכי ישירה שיכולה להיות, שאני לא רוצה אותה ושהנסיונות האלו שלה מעיקים עלי, ושאם הייתי יודעת שהרגש האידיוטי הזה שלה יצמח מהתקרית ההיא לא הייתי נוגעת בה בכלל. אבל היא לא הבינה, לא הסכימה בשום אופן להבין, ושנה שעברה, כשנדמה היה לי שאחרי כל הזמן ההוא שסיננתי אותה למרות שהיא המשיכה להתקשר ולבוא ולהטריד, מעדתי. הלכתי לישון אצלה, ורגע לפני שהתנשקנו אמרתי לה שזה לא הולך לקרות שוב. עברו כמה שעות, ובמזל נשארנו עם פריט לבוש, אחרי שהצלחתי למנוע מעצמי לזרוק את הכל לעזאזל, כולל התחתונים, והצלחתי לומר לה שזהו, ודי. נרדמנו כשהיא מחבקת אותי וזה נראה כמו מטאפורה של הומור גרוע לטעות החוזרת שלי, כשחמקתי מהזרועות שלה והן אחזו בי שוב. בבוקר מילאה אותי בחילה שבחיים לא הרגשתי, אני לא יכולה לתאר לכם מה ההרגשה, אני רק זוכרת שביום השני של הווסת הראשונה שלי הייתה לי בחילה כל-כך גרועה שהייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף מעל השירותים, ושתחושת הקבס שהרגשתי בבוקר ההוא הייתה כפולה מהבחילה ההיא של לפני שנים, עד כדי כך שכאב לי הראש ורציתי להקיא כשהיא הביאה לי קפה. עפתי מהבית שלה אחרי שאמרתי אולי מילה וחצי, ושוב סיננתי אותה באימה שההורים יקלטו משהו מכל מה שקורה שם. אמא שלי בינתיים התחילה לרמוז שהיא לא מבינה למה הזאתי מתקשרת כל כך הרבה, והיא בטח ממש אוהבת אותך, נכון, מותק? היא ידידה, עניתי לה, אבל די מעצבנת. מצחיק. מאז אני חושבת שזה נרגע, ואז שוב ביום ההולדת שלי החלקתי שוב, רק קצת, אבל מספיק בשביל שהיא תתחרפן מחדש. יש לי אשמה לא פחותה ממנה, על כל ה'מעידות' הגרועות שלי, על חוסר האחריות והקלות המטומטמת שלי וחוסר השליטה. אבל היא לא מפסיקה. לפני יומיים, אחרי מכתב שהיא שלחה לי, לעזאזל עם כל המכתבים הארורים שלה, אמרתי לה שאני לא רוצה שום דבר איתה, ומה שאמרתי נשמע כמו דרישה כעוסה אבל נואשת ממנה לקבל את זה. היא משכה בכתפיים בהבעה אטומה ונחושה שכזו, שרציתי לתלוש את כל השיערות ואז לדקור אותה. לא יכולתי להימנע ממנה כל הזמן הזה כי אנחנו באותה הכיתה, אבל אין לי שום רגש אליה, ולהיפך היא אדם מזויף ואומלל בעיני. אני מבינה עכשיו כשאני כותבת את זה כמה הזויה וטיפשה אני נשמעת, שנסחפתי איתה בכל התקריות האלו ונהניתי להתגרות בה ביניהן ושורה אחר-כך אני מספרת כמה שהיא דוחה בעיני. המשכתי לדבר איתה כמו ידידה בבית-הספר וקיוויתי שהיא תרד מזה ושנאתי אותה אבל לא הפסקתי לדבר איתה. יש לי לפחות אותה אשמה כמוה, אבל עכשיו אני מבינה שאין דרך שתוכלו באמת לעזור לי. תודה בכל מקרה על הבמה לומר את זה, מעכשיו אהיה יותר גסה וחותכת כלפיה. אני באמת משתגעת.