הילה בסגול
New member
היא חברה שלי ?
לפני כתשע שנים לערך הגעתי לישוב בו אני גרה, הייתי בראשית ההריון עם מעין. כשמעין היתה בת כמה חודשים הגיעה לגור ממולי בחורה ולה תינוק בן כמה חודשים, לימים הסתבר שההבדל בינו לבין מעין הוא יומיים. מן הסתם התחברנו זו לזו והעברנו את הימים שלנו ביחד. לאחר שנה לערך היא עברה לגור במקום אחר בישוב והחברות שלנו נשמרה. במסיבות של הישוב, היינו תמיד יחד. כשיצאנו לטיולים ו/או סופי שבוע תמיד הזמנו אותם (נולד לה ילד נוסף בינתיים). שיחות נפש ובקיצור חברות. אני לא חושבת שאי פעם היתה לנו חברות צמודה אבל היא בהחלט היתה חברות מאוד קרובה. הרי לא חשובה הכמות, אלא האיכות. אז אמנם אנחנו לא נפגשות ומדברות אחת לשבוע, ולמעשה גם לא אחת לחודש, ובכל זאת. קצרה היריעה מלתאר את כל הפעמים שהייתי בשבילה ואף בשביל בעלה. בחודש האחרון הרגשתי שאני מקבלת ממנה סטירת לחי פעמיים. לאחר שאת יום כיפור היא בילתה איתי, שבוע לאחר מכן מעין ואני הלכנו להביא לבנה הזמנה ליומולדת של מעין. דיברנו קצת והיא סיפרה שהם נוסעים לפארק הירקון באופניים. האם היא הציעה לנו להצטרף כפי שתמיד אנו מציעים להם ? לא. אתמול התקשרתי אליה בבוקר כי מצאתי משהו שלה אצלי, אמרה שתבוא בערב לקחת כי עכשיו הם נוסעים לפארק המשחקים ברעננה. ולא רק סיפרה אלא הפליגה והמשיכה בשבחי המקום. האם הזמינה אותנו להצטרף ? לא. בערב הגיע בעלה לקחת את המשהו ולא היא. סיפר שהרגע חזרו והם עייפים ומותשים, בעלי שאל מאין והוא סיפר ובעלי שאל אז למה בעצם לא הצטרפנו וההוא אמר לו, "עזוב" וברח מהבית. ממש ברח. אנחנו נשארנו בסימן שאלה ענקי. לא ברור בעליל ניסינו לחשוב מה קרה ולא הצלחנו להגיע לשום מסקנה. בעלי הציע שאדבר איתה וסירבתי. כי פעם ששאלתי משהו בסגנון היא אמרה לי בבוטות "מספיק עם הפנקסנות". אז הפסקתי. וזה כל כך תמוה. היא ואני מאוד דומות, מאוד קרובות באופי שלנו. לשתינו אין הרבה חברים בישוב - כי כאלו אנחנו - והיה לנו נוח מאוד ביחד. אנחנו חברות, הבעלים חברים, הילדים חברים - אז מה קרה ? לאלוהים הפתרונים. אני לא אתעסק בפנקסנות ולא אשאל אותה אני חושבת על הצמיחה האישית שלי ועל כל הפעמים בהן לא הרפתי וסירבתי להשאיר מאחוריי קצוות פתוחים. תמיד חייבת לדעת הכל, ולמה, ואיך וכמה. ואולי הגיע הזמן להרפות, ולא לדעת. פשוט להבין ודי. העלבון, האכזבה והאי וודאות יפנו את מקומם בקרוב. תודה שנתתן לי לפרוק.
לפני כתשע שנים לערך הגעתי לישוב בו אני גרה, הייתי בראשית ההריון עם מעין. כשמעין היתה בת כמה חודשים הגיעה לגור ממולי בחורה ולה תינוק בן כמה חודשים, לימים הסתבר שההבדל בינו לבין מעין הוא יומיים. מן הסתם התחברנו זו לזו והעברנו את הימים שלנו ביחד. לאחר שנה לערך היא עברה לגור במקום אחר בישוב והחברות שלנו נשמרה. במסיבות של הישוב, היינו תמיד יחד. כשיצאנו לטיולים ו/או סופי שבוע תמיד הזמנו אותם (נולד לה ילד נוסף בינתיים). שיחות נפש ובקיצור חברות. אני לא חושבת שאי פעם היתה לנו חברות צמודה אבל היא בהחלט היתה חברות מאוד קרובה. הרי לא חשובה הכמות, אלא האיכות. אז אמנם אנחנו לא נפגשות ומדברות אחת לשבוע, ולמעשה גם לא אחת לחודש, ובכל זאת. קצרה היריעה מלתאר את כל הפעמים שהייתי בשבילה ואף בשביל בעלה. בחודש האחרון הרגשתי שאני מקבלת ממנה סטירת לחי פעמיים. לאחר שאת יום כיפור היא בילתה איתי, שבוע לאחר מכן מעין ואני הלכנו להביא לבנה הזמנה ליומולדת של מעין. דיברנו קצת והיא סיפרה שהם נוסעים לפארק הירקון באופניים. האם היא הציעה לנו להצטרף כפי שתמיד אנו מציעים להם ? לא. אתמול התקשרתי אליה בבוקר כי מצאתי משהו שלה אצלי, אמרה שתבוא בערב לקחת כי עכשיו הם נוסעים לפארק המשחקים ברעננה. ולא רק סיפרה אלא הפליגה והמשיכה בשבחי המקום. האם הזמינה אותנו להצטרף ? לא. בערב הגיע בעלה לקחת את המשהו ולא היא. סיפר שהרגע חזרו והם עייפים ומותשים, בעלי שאל מאין והוא סיפר ובעלי שאל אז למה בעצם לא הצטרפנו וההוא אמר לו, "עזוב" וברח מהבית. ממש ברח. אנחנו נשארנו בסימן שאלה ענקי. לא ברור בעליל ניסינו לחשוב מה קרה ולא הצלחנו להגיע לשום מסקנה. בעלי הציע שאדבר איתה וסירבתי. כי פעם ששאלתי משהו בסגנון היא אמרה לי בבוטות "מספיק עם הפנקסנות". אז הפסקתי. וזה כל כך תמוה. היא ואני מאוד דומות, מאוד קרובות באופי שלנו. לשתינו אין הרבה חברים בישוב - כי כאלו אנחנו - והיה לנו נוח מאוד ביחד. אנחנו חברות, הבעלים חברים, הילדים חברים - אז מה קרה ? לאלוהים הפתרונים. אני לא אתעסק בפנקסנות ולא אשאל אותה אני חושבת על הצמיחה האישית שלי ועל כל הפעמים בהן לא הרפתי וסירבתי להשאיר מאחוריי קצוות פתוחים. תמיד חייבת לדעת הכל, ולמה, ואיך וכמה. ואולי הגיע הזמן להרפות, ולא לדעת. פשוט להבין ודי. העלבון, האכזבה והאי וודאות יפנו את מקומם בקרוב. תודה שנתתן לי לפרוק.
