sweet virginia
Member
היאוש
משעמם לי בחיים, עצוב לי בחיים וקשה לי עם החיים. לפני שנתיים פוטרתי מעבודה שמאוד אהבתי והיתה גם סוג של עוגן עבורי ותירוץ להימנע מלעשות דברים אחרים ("יש לי מלא עבודה..."). שנה וחצי ישבתי בבית ואז מצאתי כמה עבודות חלקיות, שביחד לא יצרו משרה מלאה. באחת מהן נשארתי אבל היא מאוד מאוד מינימלית ואני מגיעה רק פעם ב-. לפני כמה חודשים התחלתי עבודה חדשה אבל היא גם כן עבודה חלקית ולמען האמת גם אין בה הרבה מה לעשות. אמורות להיות תקופות קצרות שבהן יהיה קצת יותר עומס אבל רוב הזמן לא קורה כאן כלום. אני מסיימת את היום בצהריים המוקדמים וחוזרת הביתה לכלום שלי.
הדיכאון שלי התחיל מזמן. כבר לפני הרבה שנים. שמתי לב לזה לפני משהו כמו שש שנים אבל לא עשיתי כלום ורק שנה שעברה התחלתי ללכת לטיפול. לפני חודש התחלתי גם לקחת כדורים אבל הם לא עוזרים לי. כנראה אצטרך להחליף
.
אני יודעת שבגדול אין לי מה להתלונן. הבעיות שלי הן לא חיצוניות אלא פנימיות- אני עם עצמי. לא אוהבת את עצמי, חסרת הערכה עצמית ובטחון עצמי. יש לי הורים מאוד תומכים, ויש לי בעלי חיים שבהחלט עוזרים להאיר לי את היום, אבל זהו. אין לי זוגיות- לא היתה כבר שנים, למעט אחת קצרה לפני יותר מעשור. אף פעם לא היו לי מלא חברים ולאט לאט גם המעט הצטמצם. עם חלק אני ניתקתי קשר בשנים האחרונות כשאיבדתי חשק לחיות (לא, אני לא אנסה להתאבד) וחלק ניתקו איתי את הקשר. וזהו.
אז אין לי זוגיות, אין חברים, עבודה משעממת ומעבר לזה גם לי אין שום רצון לעשות משהו.
אחת הבעיות היא שאני שבשתי העבודות החלקיות שלי, אני נמצאת בסביבה מאוד הישגית. אנשים שלומדים תארים מתקדמים, מצליחים מאוד, מתקדמים ומקודמים בעבודה ובנוסף גם מצליחים לקיים חיים פרטיים מלאים.
אני לא רוצה לשהוות את עצמי אליהם אבל אני לא יכולה שלא. חלקם צעירים ממני ונמצאים הרבה לפני.
אין לי כוח לעצמי או לחיים ולא בא לי לנסות לשפר. אני לא יודעת אפילו מה אני רוצה.
אני כל כך עייפה ומיואשת.
סליחה שיצא ארוך. תודה למי שקרא
משעמם לי בחיים, עצוב לי בחיים וקשה לי עם החיים. לפני שנתיים פוטרתי מעבודה שמאוד אהבתי והיתה גם סוג של עוגן עבורי ותירוץ להימנע מלעשות דברים אחרים ("יש לי מלא עבודה..."). שנה וחצי ישבתי בבית ואז מצאתי כמה עבודות חלקיות, שביחד לא יצרו משרה מלאה. באחת מהן נשארתי אבל היא מאוד מאוד מינימלית ואני מגיעה רק פעם ב-. לפני כמה חודשים התחלתי עבודה חדשה אבל היא גם כן עבודה חלקית ולמען האמת גם אין בה הרבה מה לעשות. אמורות להיות תקופות קצרות שבהן יהיה קצת יותר עומס אבל רוב הזמן לא קורה כאן כלום. אני מסיימת את היום בצהריים המוקדמים וחוזרת הביתה לכלום שלי.
הדיכאון שלי התחיל מזמן. כבר לפני הרבה שנים. שמתי לב לזה לפני משהו כמו שש שנים אבל לא עשיתי כלום ורק שנה שעברה התחלתי ללכת לטיפול. לפני חודש התחלתי גם לקחת כדורים אבל הם לא עוזרים לי. כנראה אצטרך להחליף
אני יודעת שבגדול אין לי מה להתלונן. הבעיות שלי הן לא חיצוניות אלא פנימיות- אני עם עצמי. לא אוהבת את עצמי, חסרת הערכה עצמית ובטחון עצמי. יש לי הורים מאוד תומכים, ויש לי בעלי חיים שבהחלט עוזרים להאיר לי את היום, אבל זהו. אין לי זוגיות- לא היתה כבר שנים, למעט אחת קצרה לפני יותר מעשור. אף פעם לא היו לי מלא חברים ולאט לאט גם המעט הצטמצם. עם חלק אני ניתקתי קשר בשנים האחרונות כשאיבדתי חשק לחיות (לא, אני לא אנסה להתאבד) וחלק ניתקו איתי את הקשר. וזהו.
אז אין לי זוגיות, אין חברים, עבודה משעממת ומעבר לזה גם לי אין שום רצון לעשות משהו.
אחת הבעיות היא שאני שבשתי העבודות החלקיות שלי, אני נמצאת בסביבה מאוד הישגית. אנשים שלומדים תארים מתקדמים, מצליחים מאוד, מתקדמים ומקודמים בעבודה ובנוסף גם מצליחים לקיים חיים פרטיים מלאים.
אני לא רוצה לשהוות את עצמי אליהם אבל אני לא יכולה שלא. חלקם צעירים ממני ונמצאים הרבה לפני.
אין לי כוח לעצמי או לחיים ולא בא לי לנסות לשפר. אני לא יודעת אפילו מה אני רוצה.
אני כל כך עייפה ומיואשת.
סליחה שיצא ארוך. תודה למי שקרא
