הטלנובלה הקטנה שלי
זה קצת מוזר הוידוי הזה לפני כל כך הרבה זרים, אבל אני אנסה בכל זאת. לפני חודש ו- 3 ימים הסתיים לו ההריון הראשון והכל כך אהוב שלי (מומים באולטרסאונד, חודש חמישי). לפני חודש בדיוק אמי הכל כך אהובה ונפלאה (והחולה) נכנסה שוב לבית חולים, ואחרי שבועיים הגיעה לבית קברות. ואני, שחיי עד עכשיו היו די נורמלים וסבירים, עומדת מול כל הכאב והעצב העצומים האלה, ולא ברור לי בכלל מה עושים ואיך ממשיכים. הכל נראה כל כך שונה - בעיקר הזמן. כל החודש הזה נראה לי מן גוש גדול ומעורפל של זמן, שהיתה בו אמנם הפרדה לימים, אבל לא היתה לכך משמעות. לפני שבוע חזרתי לעבודה (אחרי העדרות של חודש), וגיליתי שרוב האנשים מסביבי חיים עדיין את אותם חיים, עם אותן צרות קטנות יומיומיות, ורק אני ממש לא יודעת מה זה החיים שלי. אין יותר תינוק לחלום עליו ולתכנן, אין אמא להתנחם בזרועותיה (כמו שתמיד היה), והעולם ממשיך כאילו כלום. בנוסף יש חברה לעבודה שמתחילה חודש חמישי של הריון, והבטן מתחילה לבלוט, ומה עושים עם כל הקנאה הזו? רגש שכל כך מיעטתי להשתמש בו עד עכשיו פתאום תוקף כל כך חזק. וכמו שמישהי כאן כתבה שאנשים אומרים שהיא כל כך חזקה - על מי בדיוק הם אומרים את זה? על הרסיסים שנשארו ממני? אז מה אם אני לא בוכה כל הזמן ואפילו צוחקת ומדברת על מה שקרה לי. זה רק בגלל שאני רוב הזמן צפה ליד עצמי ולא מעזה להיכנס. אני מעזה להיכנס רק כשאני לבד, או לפעמים עם הבן זוג, כי אין הרבה אנשים שיכולים להכיל את כל הכאב הזה, אז איך אני יכולה להתפרק לידם? ברור לי שהזמן יעזור קצת, אבל ההמתנה הזו יכולה להרוג...
זה קצת מוזר הוידוי הזה לפני כל כך הרבה זרים, אבל אני אנסה בכל זאת. לפני חודש ו- 3 ימים הסתיים לו ההריון הראשון והכל כך אהוב שלי (מומים באולטרסאונד, חודש חמישי). לפני חודש בדיוק אמי הכל כך אהובה ונפלאה (והחולה) נכנסה שוב לבית חולים, ואחרי שבועיים הגיעה לבית קברות. ואני, שחיי עד עכשיו היו די נורמלים וסבירים, עומדת מול כל הכאב והעצב העצומים האלה, ולא ברור לי בכלל מה עושים ואיך ממשיכים. הכל נראה כל כך שונה - בעיקר הזמן. כל החודש הזה נראה לי מן גוש גדול ומעורפל של זמן, שהיתה בו אמנם הפרדה לימים, אבל לא היתה לכך משמעות. לפני שבוע חזרתי לעבודה (אחרי העדרות של חודש), וגיליתי שרוב האנשים מסביבי חיים עדיין את אותם חיים, עם אותן צרות קטנות יומיומיות, ורק אני ממש לא יודעת מה זה החיים שלי. אין יותר תינוק לחלום עליו ולתכנן, אין אמא להתנחם בזרועותיה (כמו שתמיד היה), והעולם ממשיך כאילו כלום. בנוסף יש חברה לעבודה שמתחילה חודש חמישי של הריון, והבטן מתחילה לבלוט, ומה עושים עם כל הקנאה הזו? רגש שכל כך מיעטתי להשתמש בו עד עכשיו פתאום תוקף כל כך חזק. וכמו שמישהי כאן כתבה שאנשים אומרים שהיא כל כך חזקה - על מי בדיוק הם אומרים את זה? על הרסיסים שנשארו ממני? אז מה אם אני לא בוכה כל הזמן ואפילו צוחקת ומדברת על מה שקרה לי. זה רק בגלל שאני רוב הזמן צפה ליד עצמי ולא מעזה להיכנס. אני מעזה להיכנס רק כשאני לבד, או לפעמים עם הבן זוג, כי אין הרבה אנשים שיכולים להכיל את כל הכאב הזה, אז איך אני יכולה להתפרק לידם? ברור לי שהזמן יעזור קצת, אבל ההמתנה הזו יכולה להרוג...
