Arielcohen
New member
הטור של אריאל 9
העולם על פי אריאל 9 שלום שלום לכולם.... מישהו עוד זוכר את הטור הזה? אני מודה שאפילו אני כבר שכחתי. פור דה רקורד, אין שום קשר בין הטורים הקודמים לטור הזה והוא נכתב מתוך צורך 'להוציא את הכל' שכזה. בא לי הפעם לכתוב על הצבא. לפעמים אני מקצין ומגזים בשביל השפיות המעטה שאוחזת בי. תהנו. אז כמו שחלק יודעים, אני שריונר בבית הספר לשריון (ביסל"ש), אי שם בדרום, 40 דקות נסיעה מאילת, ואם יש משהו שמאוד חבל לי עליו הוא שאין לי זמן לכתוב במהלך השירות. כל כך הרבה טרטורים, מטלות ומסדרים, ובתוך כל זה אני נמצא, אני האמיתי וצוחק על כל המערכת מבפנים, רק שכל המחשבות הגאוניות (כן, לא בא לי להצטנע) שלי הולכות להן לאיבוד.... רק מעטות שורדות. מה גם שב20 הדקות שבהן כתבתי השבוע בבסיס, רובן באמצע שיעור, לא הייתי מאופס (אם זה טוב או רע, תחליטו אתם) ומה גם ששכחתי את המחברת במדי ב' (מדי עבודה) בבסיס. נקווה שלא יבוא למפקדים לבדוק את החומר הלימודי. * 2 ישויות מסתובבות להן בביסל"ש, שתיהן כלואות בגוף אחד וכל קשר בניהן הוא מקרי בהחלט. הראשון הוא אריאל האמיתי, הציני ברמות, האולי טיפה אוחצ'י, זה שמחזיק את כל החבילה, למעשה. היישות השניה היא אריאל החייל, יישות ערטילאית ומוזרה, עוף סטרייטי, צייתן, ממושמע וחסר משמעות כלשהי בעולם האמיתי. למעשה כל כולו הוא סוג של מסכה שאותה צה"ל דואג להדביק טוב טוב לפנים (וזה שורף, האמת). חוץ מזה ששתי הדמויות אוהבות לרוץ (מקום ראשון בפלוגה בריצת 2000
) הן לא קשורות ותמיד נאבקות, אף אחת לעולם לא מנצחת. המאבק הזה די נחמד – לפחות בראש. * יצאתי מחדר האוכל, חצי רץ ואוחז בקרמבו בידי. בין כל הארוחות הכל כך לא מגוונות ועשירות מצוי לו גם קרמבו, בערך פעמיים בשבוע. אצתי רצתי לי, לא כדאי לאחר והיצר הנשנשי (סליחה, נישנושי*!) שבי לחש לי לפתוח את הקרמבו, וכך היה. העוגייה קודם כמובן. לפתע בעיני נקלטה דמותו הנאצית של הבחור הכעור עם ההליכה העקומה במשקפיים – הרס"פ. ראשי תיבות של..... בעצם אין לי מושג. לא יודע כלום. רק שהמ"מ הוא מפקד פלוגה (אה, והוא הומו. נקווה שהוא לא שומע עברי ואולי גולש פה) ושסמ"ח זה סמוחטה. עצרתי, עמדתי, נשק בהצג, ולתת הקשב ("הקשב הרס"פ, הקשב!"). הוא בחן אותי, מבטו היה זעום. "אתה מצדיע לי עם קרמבו ביד..?", הוא שאל. כמה צפוי, הוא חזר על המשפט בצרחה. "אתה מצדיע לי עם קרמבו ביד?! אתה אוכל קרמבו עכשיו?!". בדר"כ מדובר בשאלות רטוריות ולמפקדים אין שום צורך בתשובה. מבט טוב יספיק להרגיע אותם לבינתיים. אבל הפעם לא יכולתי. הוא נגע אצלי בנקודה רגישה. ושנינו נפגענו מהסיטואציה, כנראה. אז החלטתי להגיב. "הרס"פ, אני אוכל קרמבו! וכן, אני יודע שזה אסור, אבל הייתי חייב! אני רעב! הארוחות פה גרועות! ואני יודע שריבועים כבר לא יהיו לי ושהקרמבו פוגע בדיאטה שלא קיימת אצלי, אבל לא הצלחתי להתאפק! אני יודע שכרגע התמלאתי בקלוריות אז כן, אני אוכל קרמבו וגאה בזה! אני אשרוף את כל הקלוריות! גם לי מותר לטחון משהו טעים מדי פעם, הרס"פ! לא רק לכם! ושמעתי שהעוגייה בקרמבו בריאה! הרס"פ, אני אוכל קרמבואים!!!" מספר חיילים הציצו מרחוק, פחדו מדי מהנאצי על מנת לעצור ולצחוק, ככה לפחות זה נראה לי. מה שבטוח הוא שבשבת שאחרי היה משעמם. * זה משגע אותי לגמרי. אומרים שהכל הגיוני בצבא, אבל זה לא. זה פשוט מסורת אדיוטית וחסרת משמעות לחלוטין. "המסדר יעבור לדום! המסדר יעבור לנוח! המסדר יעבור לדום!" למה לעזאזל עברנו בכלל למצב של נוח אם בסופו של דבר חזרנו לדום? למה, למה?! מה הטעם לטרטר את רגלינו שוב ושוב למצבים שונים? את מי זה מרשים? למי זה עושה את זה? למה לא לבחור מצב אחד ולהישאר בו? מה אנשים מרוויחים מכם ששורה של חיילים זזה שוב ושוב באותה דרך? מה המטרה? איך מסבירים את זה? מי קבע את זה? שלא לדבר על "המסדר יחטיף את נשקו, המסדר יציג את נשקו, המסדר יחטיף את נשקו". * כוכבית בשירון מקבלים על התנהגות רעה. או כמו שהסמוחטה ניסח – "כוכבים פה זה כמו בויזה, רק שבמקום לקבל מיקרוגל נשארים שבת". הגעתי השבוע להארה – אני אקבל כוכביות (טוב נו, הגעתי אליה אחרי שכבר קיבלתי...). לא יעזור לי כלום – אני מאבד ציוד (איפה הכומתה שלי? אה, נפלה לה באוטובוס. גדודים של משטרה צבאית כבר אחריי). בעיני אריאל החייל, הוא צריך לחשוב איך למנוע מצב שכזה בעתיד. שילך לעזה מצדי (הוא באמת יעשה את זה עוד חצי שנה...), אריאל האמיתי חושב לשנות פרספקטיבה. כוכביות זה טוב. זה יפה. זה כמו בשמיים. עברי לידר כוכב. יש שיר כזה, "כמה כוכב". ולא מקבלים כאלה מהר. 4 כאלה ואני יוצא שעה אחרי כולם, לא ביג דיל בכלל. 7 כאלה ואני נשאר שבת, אבל אפילו אני לא מגיע ל7. ובכל מקרה כל שבוע הן מתאפסות. כוכביות שאספתי - כוכבית על שנרדמתי מול הסמוחטה כשהוא דיבר באוטובוס בדרך למטווח, ועל הפקרת נשק שלא באשמתי (באמת, מישהו הזיז אותו מהאפוד!). "אריאל, מה קורה איתך? יש לך 2 כוכביות", אמר המפקד ירון (דווקא נחמד. חננה שיודע שהוא חננה ולא מנסה לשחק אותה יותר מדי יחסית לשאר הסגל). "2 כוכביות!", הוא הרים את הקול טיפה. "מה זה?". "המפקד, אני מצטער. אבל אני מטפל בהן נורא יפה. הן גודלות ואוכלות ומשחקות המון ביחד, יש להן חצר קטנה ומאולתרת ליד המיטה שלי בחדר. מכיוון שהן לא מכירות מציאות אחרת, אני משער שהן די מאושרות. אולי בקרוב הן יזדווגו ותהיה עוד אחת". "אריאל!!! אתה מקבל עוד כוכבית!!! תיזהר!". "המפקד, אני חייב להודות ששלישייה זה יותר מעניין. יהיה להן הרבה מה לעשות יחדיו". "ארבע כוכביות!", צרח ירון כמו שלא מתאים לו ונעץ בי מבט זעום. לא ידעתי אם להמשיך עם זה או לא אבל החלטתי שכן. "מה, אורגייה?", לחשתי בפחד. אני אארגן את האורגייה לשבת הבאה בחדר, כי שוב, אני בטוח אהיה שם לצפות. * משום מה, בשבועיים הראשונים לקיומי כחייל היה לי צורך מוזר ביותר – לעשות שופינג. לקנות בגדים שבקושי ייצא לי ללבוש. אני מוכן לוותר על אוכל בשביל זה אפילו. היום, כשבוע שעבר, מצאתי את עצמי מסתובב עם מדים ונשק באלנבי, קינג ג'ורג' ושנקין, בוחן חנויות להנאתי ומדי פעם קונה פריט או 2. מה יש לי? נראה לי שזה האוחצ' הכלוא שבי, מתעקש לצאת לחופשי גם מתוך כלא המדים הלא מחמיאים. אתם יודעים מה? שיהנה לו. כל עוד אני יכול לממן את זה אין שום דבר רע בעוד קצת בגדים. אני לא רק חייל. אה, והיום באמת הפקרתי נשק בתא ההלבשה, אפילו העירו לי על זה... אופסי?
* אוף, היה לי עוד המון מה לכתוב. והכל נשכח. הצד האופטימי שבי רואה בשבועיים הבאים שבהם אני לא יוצא הזדמנות לאגור חומר חדש, והפעם אני אשתדל לברוח לשירותים (הכל כל מגעילים) ולסכם לי הכל בנקודות, שיהיה לפעם הבאה. שבוע מצוין לכולם... אריאל
העולם על פי אריאל 9 שלום שלום לכולם.... מישהו עוד זוכר את הטור הזה? אני מודה שאפילו אני כבר שכחתי. פור דה רקורד, אין שום קשר בין הטורים הקודמים לטור הזה והוא נכתב מתוך צורך 'להוציא את הכל' שכזה. בא לי הפעם לכתוב על הצבא. לפעמים אני מקצין ומגזים בשביל השפיות המעטה שאוחזת בי. תהנו. אז כמו שחלק יודעים, אני שריונר בבית הספר לשריון (ביסל"ש), אי שם בדרום, 40 דקות נסיעה מאילת, ואם יש משהו שמאוד חבל לי עליו הוא שאין לי זמן לכתוב במהלך השירות. כל כך הרבה טרטורים, מטלות ומסדרים, ובתוך כל זה אני נמצא, אני האמיתי וצוחק על כל המערכת מבפנים, רק שכל המחשבות הגאוניות (כן, לא בא לי להצטנע) שלי הולכות להן לאיבוד.... רק מעטות שורדות. מה גם שב20 הדקות שבהן כתבתי השבוע בבסיס, רובן באמצע שיעור, לא הייתי מאופס (אם זה טוב או רע, תחליטו אתם) ומה גם ששכחתי את המחברת במדי ב' (מדי עבודה) בבסיס. נקווה שלא יבוא למפקדים לבדוק את החומר הלימודי. * 2 ישויות מסתובבות להן בביסל"ש, שתיהן כלואות בגוף אחד וכל קשר בניהן הוא מקרי בהחלט. הראשון הוא אריאל האמיתי, הציני ברמות, האולי טיפה אוחצ'י, זה שמחזיק את כל החבילה, למעשה. היישות השניה היא אריאל החייל, יישות ערטילאית ומוזרה, עוף סטרייטי, צייתן, ממושמע וחסר משמעות כלשהי בעולם האמיתי. למעשה כל כולו הוא סוג של מסכה שאותה צה"ל דואג להדביק טוב טוב לפנים (וזה שורף, האמת). חוץ מזה ששתי הדמויות אוהבות לרוץ (מקום ראשון בפלוגה בריצת 2000
