על הטרייד בין דטרויט ודנבר
דטרויט זקוקה לאלן אייברסון. במשחק נגד ניו ג'רזי זה בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה. אייברסון הגיע למשחק הראשון במטרה להשתלב, ולתת לשחקנים האחרים להוביל אותו. הוא מסר את הכדור המון. הבעיה היא שבדקות הרעות של דטרויט, הוא קיבל את הכדור מייד בחזרה, כאילו אומרים לו זו הקבוצה שלך עכשיו, תביא לנו את הנצחון וככה נראה שברבע הרביעי, אייברסון מכדרר לצד אחד, מוסר, מקבל בחזרה, מכדרר לצד שני, מוסר, מקבל בחזרה, וכן הלאה וכן הלאה, עד להגעה למצב זריקה רע. זה לא מפתיע שזה בא מדטרויט. לדטרויט יש נטיה לבנות יתרון, להיות פייבוריטית, ופתאום לחטוף משום מקום. בין אם זה במשחק, או בסדרת פלייאוף. מיאמי וקליבלנד נצלו את זה, והמשחק מול ניו ג'רזי התפתח בצורה דומה. 13 נקודות יתרון בסוף הרבע הראשון, והמשחק הפך מאוד אדיש, כאילו כבר נגמר. אלא שניו ג'רזי התקרבה מאוד בתוך האדישות הזאת, ורבע שלישי גדול של דווין האריס והשופטים, ורבע רביעי שכולו מלחמה של קארטר ובון, נתן לה את הנצחון, בעוד דטרויט נשארת בתוך האדישות שלה, וברגעים המכריעים נראית אובדת עיצות. בדיוק בשביל זה הביאו את אייברסון. ליצור נקודות, ליצור מצבי קליעה, ללכת לקו. ואייברסון לרגעים ניסה להיות צ'ונסי. להכניס את כולם למשחק, למסור, לא לקחת זריקות רעות. בדיוק בגלל זה דטרויט הפסידה. באותם דקות, השחקנים האחרים נראו בהלם, והיא הייתה צריכה מישהו שיוציא אותם מההלם הזה. אני מהמר שהרעב של אייברסון יוציא ממנו את הרוע שדטרויט צריכה, ואולי את שאר החברה מהאדישות שלהם. בצד השני, דנבר מנצחת, למרות יום קליעה רע מאוד של צ'ונסי. אבל אם אייברסון ניסה להשתלב, צ'ונסי לקח את המושכות חזק, והודיע לכולם, יש שריף חדש בעיירה. צ'ונסי לא היסס לזרוק, לחדור, ודווקא הוא מיעט למסור לחברים החדשים שלו. בדקות ההכרעה לקח את המשחק על עצמו, עם זריקות מבחוץ וכניסות לסל. וזה ממש לא מה שדנבר צריכה. דנבר עדיין נצחה, למרות צ'ונסי, חלקית בגלל שדאלאס בעטו בדלי. בדקות הטובות של דנבר, מי שהוביל אותה היה אנתוני קארטר, וJR סמית'. קארטר הוא בעיקר מנהל משחק, וככזה דאג לשלוח את הכדור להיכן שצריך. כשננה היה חם, הוא הגיע אליו. כשכרמלו היה חם, הוא קיבל את הכדור. המשחק בדנבר זרם, ונראה שאחרי לכתו של אייברסון השחקנים של דנבר חזרו לרוץ בהתקפה, כי פתאום יש סיכוי לקבל כדור. וזה מה שמצפים מצ'ונסי. שינהל את משחק ההתקפה. לדנבר יש יותר כלים בהתקפה מדטרויט, והם לא צריכים שיצרו עבורם מצבים, כמו שיהיה מישהו שידאג שהכדור יגיע לכולם, שכל השחקנים יהיו מעורבים במשחק, לתת בראש על זריקות לא טובות, ולשמור טוב. צ'ונסי לא צריך לקחת את הזריקה האחרונה, כאן הוא צריך ללכת צעד אחורה ולתת לכרמלו את הכבוד. ובסך הכל, אם כרמלו ואייברסון, זה המון מאותו דבר, מצ'ונסי יש לכרמלו המון מה ללמוד. קשיחות במובן הטוב של המשחק, במובן של תמיד להילחם ולהישאר בתמונה, ולא רק קשיחות במובן של לחטוף מכות ולקום אחר כך. כדורסל חכם, שמביא לזריקות קלות במקום ללכת עם הראש בקיר. במשחק מול דאלאס נראה שצ'ונסי עושה את ההיפך, והוא כמעט הפסיד את המשחק, עם החטאה בזריקה מבחוץ, כניסה פרועה שהסתיימה בכלום, והחטאת זריקת עונשין קריטית. למזלו קיד החטיא זריקת עונשין בצד השני, ובאס איבד כדור, בשתי המקרים דאלאס יכלה להשוות את המשחק. אחר כך כרמלו כבר דאג לסגור את המשחק. בסופו של דבר, יום לא אופייני לשני השחקנים. אם רק היו מי שהם בדרך כלל, אייברסון סקורר חסר אחריות, וצ'ונסי מנהיג אחראי, ולא להיפך, שתי הקבוצות היו יוצאות עם נצחונות קלים על יריבותיהם. בהמשך אני מאמין שזה כבר יתיישר.
