הטובים לטיס?!

ima 3

New member
לא מסכימה איתך

דברים שרואים משם לא רואים מכאן - כמה שלא נלמד את נושא השואה, ונקרא ספרים ונראה סרטים ונשוחח עם ניצולים, אין כמו להיות במקום ולחוות את המראות. היינו שם עם הבת הגדולה וגם בני יוצא השנה יחד עם בית הספר היהודי במסגרת במצעד החיים. אני לא חושבת שהם צעירים מידי, אם הם יכולים להתגייס לצהל, הם בהחלט בוגרים דיים להיות במקום ולחוות את החויות הקשות האלה. הנסיעה במסגרת ביה"ס עם חבריהם לשיכבה עוזרת להם להתמודד עם החויות, הם תומכים ונתמכים אחד בשני. ומהזווית של מי שחיה בחו"ל כבר הרבה שנים, למרות שלא נחשפתי לגילויי אנטישמיות, אני רק יכולה להגיד לך כמה חשוב להביא את הנוער לשם (יהודים ולא יהודים)כדי לחוות ולקלוט את מה שבלתי אפשרי להבין או להכיל.
 

אימשל2

New member
אבא שלי נוסע כאיש עדות

אבי נוסע כאיש עדות במסעות שונים. כשהצטרף למסע של הבן הגדול זה היה שיא מבחינתו. לומר קדיש על המשפחה שלו בטרבלינקה ובאוושויץ, כשלצידו הנכד שלו, היה מבחינתו לא רק מסע עדות אלא גם מסע נקמה. עם זאת, הוא חזר נסער, לא כתמול שלשום. מסעות אחרים לא השאירו עליו חותם. המסע עם הנכד זיעזע אותו קשה. לכן לא הרשנו שהוא יצטרף למסע של הבן השני. הצטרפה סבתא של תלמיד אחר. לבנים שלי, למרות שינקו את השואה עם חלב אמם וגם השתתפו בפרויקטים מיוחדים בנושא, המסע היה משמעותי מאד. בסתר לבי יש לי תקווה שאחד מהם יגיע לשם במדים. לנו במשפחה זו תהיה הנקמה האולטימטיבית - חייל במדים במחנות, ובהפוך גורל - מדים של הצבא שאותו הם ניסו למנוע בכל מאודם.
 

nuky1

New member
לא מסכימה איתך. כאחת שעובדת

במרכז להנחלת השואה ועוברים אצלנן כ-12000 תלמידים בשנה. אני חושבת שחשוב מאד להגיע ולראות ולא רק לשמוע.בני הבכור בן 32 כשהיה בתיכון לא נסעו עדין לפןלין. לפני שנה שמע שאני בקורס לפני נסיעה וביקש להצטרף.( בסוף לא נסענו מסיבות רפואיות). אבל 2 ילדי הצעירים יותר נסעו ואכן חזרו עם הרגשות ורגשות חדשים. מסכימה שעכשו החייל עם אחריות גדולה יותר למדינה. לפני הגיוס רצה רק להיות קרבי ומזלזל בחברים שביקשו קל"ב.
 

3תיתי

New member
מאמינה בחינוך

לא חושבת שצריך התנסות אישית בכדי להבין. לכולנו היתה (לפחות לרבים ממי שאני מכירה) מחוייבות למדינה, גם בלי מס פרנסה לפולין. צדיק באמונתו יחיה.
 

paulika

New member
מסכימה איתך תיתי. גם אנחנו לא היינו

בעד המסע לפולין. אני חושבת שילדינו חווים מספיק פחד ודם וטרור ומצד שני לומדים ולומדים את השואה ולא חשבנו שצריך חוויות נוספות קשות. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנוער במדינה הזו הוא נוער בטראומה. כמעט ואין מדינה ובטח לא במדינות המודרניות שילדים חווים כל כך הרבה שכול ופחדים, חוץ מזה אחרי שסיפרו לנו שנוסעים איתם מספר אנשי בטחון, עוד יותר לא רצינו אותו שם. מי צריך שהילד שלי יסתובב עם אנשי בטחון, מול עינים ששונאות אותו. לכן אנחנו מכבדים את מי שהחליט כן לשלוח ואנחנו עשינו , יחד עם הבן, את ההחלטות שלנו.
 

סמדר בנ

New member
אצלנו נסעו

שתי הבנות, זו בכלל לא היתה שאלה, היה ברור שהן נוסעות. אני חושבת שהן קיבלו המון מהמסע, וגם התחברו לשורשים שלהן, גילו התענינות בדורות הקודמים. שיא ההתרגשות עבורן היתה (כל אחת בתורה) כשהקריאה קטע בטקס בטרבלינקה שם כל המשפחה של אמי נרצחה, והקריאו את שמות הנרצחים. הן חיפשו את אבן הקבהילה ממנה משפחתי באה והצטלמו עם דגל ישראל, ועבורי זה מסמל הכל - החיבור של עבר והווה, הגאווה במדינה שלנו. עכשיו שני אחיינים שלי שם במסע.
 
אצלנו בן אחד לא נסע (הבכור)

ואילו השני נסע וחזר בהתרגשות גדולה. גם אני נסעתי כחברה במשלחת של ביה"ס ולמרות שאני בת לניצולי שואה ועסקתי בנושא כל חיי אני יכולה לומר שרק שם ירד לי ממש האסימון. זו היתה חוויה חזקה מאוד והיה משמעותי לעבור אותה דווקא עם בני נוער. היה מדהים לראות את הרגישות שלהם. אגב, אנשי הבטחון של המשלחות הם ממש בבחינת "רואים ואינם נראים". הם עושים את עבודתם בשקט ובצנעה. והייתה לי הרגשה נהדרת שדווקא בפולין, במקום בו חיי הורי ומשפחותיהם וחיי יהודים היו הפקר, אני מסתובבת ומרגישה בטוחה ומוגנת ויש לי בית שאליו אני יכולה לחזור ויש לי, כעם, עתיד. וואו, איזו ציונות יצאה לי...
 
למעלה