מערבולת חושים
הי שלום לך אמרה לי באמצע תחנה מרכזית. ואני, אני עם התיק הענק הזה בידיים,כולי אבק משבועיים שלא הייתי בבית, זיפי זקן שכבר הפכו לקבוצות סבוכות, עדים לכמות המים הדלילה שפגשה את פני בתקופה האחרונה. אמ אמ אמ יהודית, גמגמתי, זו את. בטח אני, ענתה בעליצות וקפצה על בחיבוק תוך שהיא מתעלמת מענן האבק שיצא ממני. מה שלומך, ואיפה אתה עכשיו ולמה אתה כזה מלוכלך, המטירה את השאלות בעודי מנסה לעקל האם הילדונת הקטנה והמתוקה שהכרתי פעם הפכה להיות אישה צעירה ויפיפיה. חזרתי עכשיו מתרגיל בבקעה, עניתי לה תוך שאני מסתיר בהצלחה את סערת רוחי ואת מה?? שאלתי אני , אני עכשיו סיימתי תיכון ועוד מעט מתגייסת לצבא, ענתה לי מאושרת בוא נשב לשתות משהו , הציעה, והחלה ללכת לכיוון היציאה, מחזיקה את ידי בכוח ישבנו, דיברנו , שתינו,וכל הזמן מחשבותי נודדות אחורה אל התקופה בה הכרתי אותה כילדונת חמודה. אולי נפגש בערב?? הציעה לי כשליוותי אותה לתחנה שלה יכול להיות שכן , עניתי לה, חכי עד נראה מה קורה אצלי בבית , לא הייתי שם שבועיים. לפני שעלתה לאוטובוס , שוב קפצה עלי בחיבוק ונשיקה רטובה בשפתיים שלי תוך שהיא חונקת מאבק את היושבים בתחנה, נתראה בערב וזו רק ההתחלה, אמרה לי ודחפה את לשונה לפי. במהירות רבה קפצה ממני ועלתה לאוטובוס שנייה לפני שהנהג סגר את הדלת. המום ,נשארתי לעמוד ליד התחנה לא מבין איך ומה קרה לה בשלוש שנים שלא ראיתי אותה. לאט לאט פסעתי אל התחנה שלי שקוע במחשבות רבות על מה ואיך ולמה כל היום עבר לאיטו ואני חיכיתי בקוצר רוח לערב שיבוא כבר, התקלחתי, התגלחתי,ואפילו שמתי בושם חדש וישבתי לחכות. בחורה חדשה? שאלה אותי אימי בחצי חיוך, או שסתם התייפיפת לכבודי? עזבי אמא, אמרתי, בואי לא ניכנס לזה, אין לי כוח, כך קטעתי את השיחה על מתי תמצא חברה קבועה ומתי תתמסר למערכת אחת. מחוגי השעון זחלו להם בעצלתיים והטלוויזיה שיעממה עד מוות, כמו אריה בסוגר הסתובבתי בבית וחשבתי אם זה נכון לפגוש אותה ולפתוח רגשות ישנים בלב, שלקח לי הרבה זמן לדכא אותם ולשים אותם מאחורי סורג ובריח. בשעה 12 בלילה שכבר חשבתי שהכל אבוד צלצל הטלפון הקול מרקיע שחקים כמו מבשר על ספינה שנכנסת לנמל. בזינוק שלא היה מבייש אף שוער לאומי קפצתי על השפורפרת ולחשתי הלו בהיסוס מה אתה כבר ישן? שאלה מהעבר השני בצחוק, שכחת אותי?? לא שכחתי, אמרתי, כבר התייאשתי. תגיד, שאלה, האופנוע שלך עוד קיים?? סינבד?? שאלתי (ככה קראו לאופנוע שלי) בטח שהוא עוד אצלי 10 דקות אני אצלך, תחממם אותו , אמרה וניתקה מופרעת נשארת מופרעת אמרתי לעצמי ולבשתי את הז`קט שלי וירדתי למטה חיממתי את האופנוע שלא זז ממקומו שבועיים רצוף, אחרי בדיקת מצה הדלק,שמן,אוויר בצמיגים וכמובן אורות הייתי מוכן לתזוזה. (אמנם אני נהג מופרע בראש אבל בטיחות במקום הראשון). לפתע היא הופיע לבושה מכנסי עור צמודים שהבליטו את ישבנה המדהים,ז`קט עור עם מגינים כיאה לכל רוכב מושבע וקסדה מבהיקה שקניתי לה שלוש שנים לפני כן. יאללה עפנו, אמרה ובקפיצה קלילה עלתה מאחורי ושמה ידיה על המיכל דלק בדיוק כפי שלימדתי אותה. ווינוון קטן (ככה עם היד על הידית גז) וכבר התעופפנו לנו לכיוון היציאה מעיר. לאן? שאלתי אותה. לים המלח, אמרה בנחישות, לאיזור המלונות יש שם מקום יפה שאני מכירה השכבות,הרמת גלגל,עקיפות מהירות ועוד כמה שטויות בדרך והנה אנחנו מול המלונות, תחנה שם, אמרה וסימנה לי לכיוון הפינה בחניון, שם יש מקום לקשור את האופנוע. אחרי שהסתיים טקס הקשירה שהיה כלול בליטוף האופנוע ודיבור רך איתו כאילו היה ילדי שלי, התחלנו לטייל לאורך החוף. הירח היה חצי מלא ונתן אור רך שכאילו ליטף את המים המלוחים, רוח קלילה נשבה לה ויצרה גלים קטנטנים שהתפרצו על החוף במין איוושה קלה. נו, ספרי לי מה קרה איתך בשנים האחרונות,שאלתי לפתע ושברתי את השקט הקסום שהיה לפני כן. אין הרבה מה לספר,אמרה במין התחמקות לא היה שום דבר מרגש. אהה, אמרתי , ואת חושבת לעבוד עלי עם הכלום מרגש הזה?? שאלתי, אני מכיר אותך טוב מדי, שכחת??, אני לא לוחץ , אם תרצי , תספרי לי. לא שכחתי אמרה ונצמדה אל גופי, איך אוכל לשכוח, לפתע נעצרה ונעמדה מולי, מרימה את ראשה ונועצת בי מבט מוזר ישר לתוך עיני, נצמדת אלי עם חלקה הקדמי, שידיה נוגעות בביטני. למה לא שכבת איתי? שאלה כבר דיברנו על זה לא? עניתי, את היית קטנה מדי ואני לא הייתי מוכן לשכב איתך לפני שתדעי מה את עושה. אולי הייתי קטנה אבל ידעתי שאהבתי אותך אמרה בכעס, ואני עדיין, הוסיפה בשקט, משפילה מבט . גם אני אוהב אותך, לחשתי לאזנה, לשנייה לא הפסקתי לאהוב אותך אבל הייתי חייב לנתק קשר כי הייתי מטורף עלייך ואת היית קטנה ופחדתי לפגוע בך. היום אני כבר גדולה, אמרה, מה היום?? שאלה ועיניה תולות בי מבט של תקווה לא עניתי, במקום זה חיבקתי אותה בעדינות והצמדתי אותה אל גופי התנשקנו בלהט רב כמו מחפים על השנים האבודות ,בוא נמצא מקום מבודד, נשפה לאזני, אני רוצה אותך. מצאנו מקום נחמד בינות לכמה סלעים ופרשנו שמיכה שהיא הביאה עימה, נשכבנו על המיטה המאולתרת ובמהירות רבה התפשטנו. גופה היה בשל, שידיה העגולים כמו נמסו בכפות ידי,פטמותיה הזדקרו תחת מגע אצבעותי ואנקות של הנאה נמלטו משפתיה החשוקות. ביד אחת ליטפה את שערי הארוך ויד שנייה יורדת באיטיות ובביטחה לאיברי שכבר היה בשיאו. בעדינות רבה השכבתיה על גבה ולאט לאט חדרתי לתוכה, האנקות החנוקות שלה הפכו כעת לגניחות רמות, נדמה היה כי הים הפסיק את תזוזתו והקשיב לאנחות שיצאו משנינו. בבת אחת נגמר הכל וצמודים נשכבנו והתנשפנו. דומיה מעיקה היתה באוויר, חיבקתי אותה בחוזקה והרגשתי מוזר. שטף של דמעות ירד לפתע מעיניה, מה קרה?, שאלתי. שתיקה!!, רק סימנה לי שהיא לא מוכנה לדבר ושאני אחבק אותה. חיבקתי אותה יותר בחוזקה ולחשתי לה את השיר ששנינו אהבנו לתוך אזנה. לאחר זמן שנראה כנצח, הסתובבה אלי והחלה לנשק אותי, ידה שוב מגששת לעבר איברי ,היא תפסה אותו בעדינות, מלטפת אותו ולאחר מכן טיפסה מעלי. עד הזריחה עוד היינו ערומים, פעם היא מעלי ופעם אני מעליה, כשהתחיל להאיר היום, התלבשנו וישבנו מול המים שקיבלו גוון מיוחד של שחר. בוא נזוז, לחשה בקול מוזר, כבר מאוחר. מוקדם , את מתכוונת , אמרתי בחצי חיוך והיא לא ענתה הנסיעה חזרה היתה רגועה מאוד היות והייתי די עייף. כשהורדתי אותה ליד ביתה שאלתי : מה קורה ביננו עכשיו?? אין ``ביננו`` ,ענתה ומבטה סוקר אותי כאילו זו פעם אחרונה שאנו מתראים אין ``ביננו`` ובבקשה אל תשאל למה, סע הביתה ותשכח שנפגשנו. אבל.... גמגמתי בלי אבל בבקשה ממך, אמרה ודמעות שוטפות את פניה, אולי פעם אוכל לספר לך אבל לא עכשיו. במהירות רבה הרימה את תיקה ורצה לכיוון חדר המדרגות הגעתי הביתה ונפלתי למיטה בוכה כמו ילד קטן, כל היום עבר בכאבי לב,דמעות ושתי קופסאות סיגריות. בערב החלטתי שאני לא מוותר שוב והלכתי אל ביתה. יהודית לא בבית, פתח לי אביה את הדלת, היא נסעה היום, לא ידעת שהיא נוסעת?? לא, אמרתי בחיוך עקום מנסה להסתיר את ריגשותיי, לאן היא נסעה לאנגליה, ללמוד אמר אביה בגאווה, היא התקבלה ללימודים גבוהים ולכן דחתה את הצבא. תודה לך וסליחה על ההפרעה, אמרתי בקול שבור וירדתי במדרגות. כל הדרך הביתה בכיתי כמו ילד והעוברים ושבית הסתכלו עלי במבט מוזר. אחרי כמה ימים חזרתי לצבא אחר לגמרי, החברים לא הבינו מה קרה ולא סיפרתי לאף אחד מה ולמה. חצי שנה עברה ויום אחד הודיעה לי אחותי שיהודית השכינה שלנו עברה תאונת דרכים באנגליה. רועד כולי צעדתי לכיוון ביתה, עמדתי ליד פתח הדלת ולפי הרעש כבר הבנתי מה קורה, הסתובבתי ורצתי הביתה. מאז ועד היום, בכל שנה אני נוסע לאותו מקום בים המלח, ונשאר כל הלילה ובבוקר חוזר לשיגרה הכואבת דיאבלו. נ.ב : סיפור אמיתי (לצערי)
