החתיכה החסרה
לפני כחודש נרשמתי לסדנת הורות. מדובר בקבוצה שמתגבשת בחסות פרוייקט קהילתי - קבוצה עם מנחה שעברה הכשרה במכון אדלר. בעצם זה לא העניין כאן. העניין הוא שמהרגע הראשון לא הרגשתי שם בנוח. מהרגע הראשון הבנתי שכולם שם נשואים. ורק אני במעמד של משפחה חד-הורית. מהמפגש הראשון ראיתי שכולם שם נחמדים. כולם אמפתיים וקשובים. אבל אני עצורה. לא מסוגלת לדבר. מתקשה להעלות את הקשיים שאני חווה בפני הקבוצה. לפעמים המנחה שואלת שאלה ועושה סבב של תשובות. כשמגיע תורי אני מאוד נלחצת ומשתדלת לענות מאוד בקצרה, מחכה כבר לסיים ושיעברו למשתתף הבא. אני יוצאת מהסדנא כל פעם עם תחושת פספוס. עם תחושה שאולי אם הייתי בקבוצה קצת אחרת הייתי מרגישה בנוח. אני מניחה שזאת התחושה שלי בלבד, אבל נראה לי שאף אחד שם לא יוכל להבין את מה שאני עוברת. ברור שכל אחד מגיע לשם עם קושי, ושיש קשיים שמשותפים לכל סוגי המשפחות, אבל הסדנא הזאת רק מעצימה את הבדידות שאני מרגישה. ואתמול...אתמול המנחה שאלה איזו תחושה יהיה לזר שיכנס לבית שלכם - מה הוא ירגיש ברגע הראשון. התחיל סבב התשובות. אחת אמרה שאצלה יש תחושת משפחתיות. השנייה - כאוס מאורגן. השלישית - אווירה נינוחה ושלווה. וכל הזמן הזה אני יושבת וחושבת לעצמי "מה מרגישים כשנכנסים לבית שלי?" שקט. אבל לאחרונה - שקט של בדידות. לפעמים מתיחות. לפעמים שלווה. לא הצלחתי להתחבר לאף תשובה אחרת מבין המשתתפים. כשהגיע תורי אמרתי שאצלי יש כל הזמן תחושה שהבית מנסה להתארגן מחדש. לא מבחינת סדר - הבית שלי מסודר. אלא מבחינת בית שמחפש כיוון. בית שחסר בו משהו. אני מניחה שהבית משקף אותי. פגישה רביעית של סדנת הורות. החלטתי שאני יותר לא חוזרת לשם.
לפני כחודש נרשמתי לסדנת הורות. מדובר בקבוצה שמתגבשת בחסות פרוייקט קהילתי - קבוצה עם מנחה שעברה הכשרה במכון אדלר. בעצם זה לא העניין כאן. העניין הוא שמהרגע הראשון לא הרגשתי שם בנוח. מהרגע הראשון הבנתי שכולם שם נשואים. ורק אני במעמד של משפחה חד-הורית. מהמפגש הראשון ראיתי שכולם שם נחמדים. כולם אמפתיים וקשובים. אבל אני עצורה. לא מסוגלת לדבר. מתקשה להעלות את הקשיים שאני חווה בפני הקבוצה. לפעמים המנחה שואלת שאלה ועושה סבב של תשובות. כשמגיע תורי אני מאוד נלחצת ומשתדלת לענות מאוד בקצרה, מחכה כבר לסיים ושיעברו למשתתף הבא. אני יוצאת מהסדנא כל פעם עם תחושת פספוס. עם תחושה שאולי אם הייתי בקבוצה קצת אחרת הייתי מרגישה בנוח. אני מניחה שזאת התחושה שלי בלבד, אבל נראה לי שאף אחד שם לא יוכל להבין את מה שאני עוברת. ברור שכל אחד מגיע לשם עם קושי, ושיש קשיים שמשותפים לכל סוגי המשפחות, אבל הסדנא הזאת רק מעצימה את הבדידות שאני מרגישה. ואתמול...אתמול המנחה שאלה איזו תחושה יהיה לזר שיכנס לבית שלכם - מה הוא ירגיש ברגע הראשון. התחיל סבב התשובות. אחת אמרה שאצלה יש תחושת משפחתיות. השנייה - כאוס מאורגן. השלישית - אווירה נינוחה ושלווה. וכל הזמן הזה אני יושבת וחושבת לעצמי "מה מרגישים כשנכנסים לבית שלי?" שקט. אבל לאחרונה - שקט של בדידות. לפעמים מתיחות. לפעמים שלווה. לא הצלחתי להתחבר לאף תשובה אחרת מבין המשתתפים. כשהגיע תורי אמרתי שאצלי יש כל הזמן תחושה שהבית מנסה להתארגן מחדש. לא מבחינת סדר - הבית שלי מסודר. אלא מבחינת בית שמחפש כיוון. בית שחסר בו משהו. אני מניחה שהבית משקף אותי. פגישה רביעית של סדנת הורות. החלטתי שאני יותר לא חוזרת לשם.
